הלטאה

יוֹנִי אוֹהֵב אֶת הַבַּיִת שֶׁל אִמָּא. יֵשׁ בּוֹ חָצֵר גְּדוֹלָה, וְיוֹנִי מְטַפֵּס עַל הַגְּפָנִים וּמְשַׂחֵק עִם

הַחַיּוֹת שֶׁהוּא כָּל כָּךְ אוֹהֵב. וְאִמָּא תָּמִיד מַרְשָׁה. חֲבָל שֶׁהַבַּיִת הֶחָדָשׁ שֶׁל אַבָּא וְהַחֲבֵרָה

שֶׁלּוֹ שׁוֹנֶה כָּל כָּךְ. שָׁם צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל נִקָּיוֹן וְסֵדֶר, וְעַל חַיּוֹת בִּכְלָל אֵין מָה לְדַבֵּר.

אֲבָל כְּשֶׁיּוֹנִי מַגִּיעַ לְבִקּוּר רִאשׁוֹן אֵצֶל אַבָּא, פִּתְאוֹם צָצָה...  לָהּ לְטָאָה קְטַנָּה בַּבַּיִת הַמְּסֻדָּר,

וְאָז הָעִנְיָנִים יוֹצְאִים לְגַמְרֵי מִשְּׁלִיטָה.

סִפּוּר רָגִישׁ וּמְלֵא חֶמְלָה עַל הִסְתַּגְּלוּת לְמַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי חָדָשׁ, וְגַם עַל כַּעַס, עַל דִּמְיוֹן

וְעַל פִּיּוּס וְהַשְׁלָמָה