מלוקוב באהבה

אם מישהו היה מבקש מג'סמין סנטוס לתאר את השנים האחרונות בחייה במילה אחת, היא בטח הייתה מפטירה איזו קללה עסיסית. אחרי שבע־עשרה שנים, אין־ספור עצמות שבורות והבטחות לא ממומשות, חלון ההזדמנויות שלה להתחרות בהחלקה אומנותית עומד להיסגר. אבל כשאידיוט יהיר אחד, שכבר שנים היא מפנטזת לדחוף מתחת לגלגלי אוטובוס, מציע לה הזדמנות של פעם בחיים, כזאת שתאפשר לה להגשים את כל חלומותיה, ג'סמין מבינה שהיא תיאלץ לשקול מחדש את הכול, כולל את יחסיה עם איוואן לוקוב... >.

הביקורות משבחות: ״אם מישהו היה אומר לי שאני יכולה לקרוא רק ספר אחד לאורך כל חיי, הייתי בוחרת את מלוקוב באהבה. הספר הזה הוא הסיבה שאני קוראת. נקודה.״

״רק לקרוא את הספר לא הספיק לי, הייתי רוצה להזריק אותו ישירות לתוך הווריד.״

״לא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר ועל הדמויות אחרי שסיימתי, עד שהייתי חייבת מייד לקרוא אותו שוב.״

״הדמות של ג׳סמין כובשת. אהבתי שהיא התחילה קשוחה ועוקצנית, וככל שהסיפור התקדם, מריאנה קילפה לאט את השכבות עד שג׳ז התגלתה במלוא רגישותה.״

פרק ראשון

1

חורף/אביב
2016

קרעתי את התחת חמש פעמים ברצף, והגעתי למסקנה שאני יכולה להפסיק.
לפחות להיום.
פלחי הישבן שלי יוכלו להתמודד עם עוד שעתיים של נפילות מחר. זה כנראה מה שיקרה עד שאצליח להבין איפה אני טועה, לכל הרוחות. היום היה היום השני ברציפות שלא הצלחתי לנחות כמו שצריך אחרי אף קפיצה מזורגגת.
התגלגלתי על פלח הישבן הימני, זה שנפלתי עליו הכי מעט פעמים, נשפתי בתסכול ובכוחות על אנושיים הצלחתי שלא לצרוח "בן־זונה", על אף שממש רציתי. השלכתי את ראשי לאחור כדי לעשות פרצופים לעבר התקרה, קולטת כמעט מייד שזו הייתה החלטה מטופשת. ידעתי בדיוק מה נתלה מהתקרה שעוצבה בצורת כיפה. בדיוק מה שראיתי בשלוש־עשרה השנים האחרונות.
באנרים.
באנרים שנתלו מהרעפים.
באנרים שנשאו את אותו השם הדפוק.
איוואן לוקוב. איוואן לוקוב. איוואן לוקוב.
ועוד איוואן לוקוב.
לצד שמו התנוססו עוד שמות — של הנשמות האומללות שהיו שותפות שלו במהלך השנים — אבל השם שלו בלט במיוחד. לא מפני ששם משפחתו היה זהה לזה של אחד האנשים האהובים עליי בעולם, אלא משום ששמו הפרטי הזכיר לי את השטן. הייתי די בטוחה שהוריו אימצו אותו היישר מהגיהינום.
אבל באותו הרגע, שום דבר אחר לא היה חשוב מלבד הבדים שהשתלשלו מהתקרה.
חמישה באנרים כחולים, לציון כל אחת מהאליפויות הארציות שבהן הוא זכה. שני באנרים אדומים עבור כל אליפות עולם. שני באנרים בצבע צהוב עבור כל מדליית זהב, ובאנר כסוף לציון מדליית הכסף היחידה שהשיג באליפות העולם, שאוחסנה בארגז הגביעים בכניסה למרכז.
איכס. שאפתן מדי. דפוק. מניאק.
למרבה השמחה לא נתלו באנרים נוספים עבור כל אליפות או תחרות, שהוא זכה בהן במהלך השנים, אחרת התקרה כולה הייתה מכוסה בצבעים ואני הייתי מקיאה על בסיס יומיומי.
כל הבאנרים האלה... ושמי לא מופיע על אף אחד מהם. אפילו לא על אחד. לא משנה כמה התאמצתי וכמה קשה התאמנתי, כלום. אף אחד לא זוכר את המקום השני, אלא אם כן אתה איוואן לוקוב. ואני ממש לא הייתי איוואן.
קנאה, שלא הייתה לי שום זכות להרגיש אך לא יכולתי להתעלם מקיומה, פילחה את החזה שלי ושנאתי את זה. ממש שנאתי את זה. כבר מזמן הבנתי שאין שום טעם להתרגז בגלל מה שאנשים אחרים עושים כי מדובר בבזבוז של זמן ואנרגייה. קלטתי את זה כבר כילדה, כשלילדות האחרות היו תלבושות יפות יותר ומחליקיים חדשים יותר משלי. קנאה ומרירות היו רגשות מיותרים, שרק אנשים שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות בחיים, נאחזו בהם. ידעתי את כל זה. מי שעסוק בלהשוות את עצמו לאחרים מבזבז את החיים שלו. גם את זה ידעתי.
ומעולם לא רציתי להיות אדם כזה. בטח לא בגלל הדפוק הזה. אקח איתי את שלוש שניות הקנאה שלי לקבר, לפני שאספר למישהו מה הבאנרים האלה עשו לי.
עם התזכורת הזאת לעצמי התגלגלתי על ברכיי כדי להפסיק להסתכל על חתיכות הבד הטיפשיות האלה.
הטחתי את ידיי על הקרח ורטנתי כשהעברתי את כפות רגליי מתחת לגופי — זה היה טבע שני בשבילי לאזן את עצמי על הלהבים — ולבסוף התרוממתי. שוב. בפעם החמישית בפחות מרבע שעה. פלחי הישבן והירך השמאלית שלי כאבו, והכאב רק יחמיר מחר.
"חרא מזוין," מלמלתי לעצמי בשקט כדי שאף אחת מהילדות הצעירות שהחליקו מסביבי לא תשמע אותי. הדבר האחרון שהייתי צריכה היה שאחת מהן תלשין עליי להנהלה. שוב. המלשניות הקטנות האלה. כאילו שהן לא שמעו קללות כשהן צפו בטלוויזיה, הסתובבו ברחוב או היו בבית הספר.
הברשתי את הקרח שכיסה חלק מגופי בעקבות הנפילה האחרונה, נשמתי עמוק כדי להירגע והתנודדתי. התסכול שלי הלך והתפשט לאורך גופי, תסכול לגבי הכול — לגבי עצמי, הגוף שלי, המצב שלי, החיים שלי, הבנות האחרות שלא יכולתי לקלל לידן — לגבי היום כולו באופן כללי. וגם לגבי זה שהתעוררתי מאוחר ולא הצלחתי לנחות כמו שצריך מהקפיצות הבוקר, ששפכתי קפה על החולצה שלי בעבודה פעמיים, שפתחתי את דלת המכונית וכמעט שברתי לעצמי את פיקת הברך, ועכשיו, גם לגבי התרגול השני של האימון הדפוק....
היה קל לשכוח שבמרוץ החיים לא הייתה משמעות אמיתית לעובדה שלא הצלחתי לנחות מקפיצה שכבר ביצעתי במשך עשור. היום פשוט עבר עליי יום דפוק. עוד יום דפוק. זה לא היה מפתיע כל־כך. תמיד משהו גרוע יותר יכול לקרות, וגם יקרה. מתישהו, יום אחד.
קל לקחת דברים כמובנים מאליהם, כשחשבת שיש לך הכול.
אבל כשאת מתחילה לקחת את הדברים הבסיסיים כמובנים מאליהם, החיים מחליטים ללמד אותך שאת דבילית כפוית טובה.
והיום, מה שלקחתי כמובן מאליו היה נחיתה אחרי 'קפיצת סאלקוב משולשת', קפיצה שביצעתי בהצלחה כבר שנים. זו לא הייתה הקפיצה הכי קלה בהחלקה אומנותית — הקפיצה כללה שלושה סיבובים שהתחילו בהחלקה לאחור על הקצה הפנימי והאחורי של הלהבים בכף הרגל ההפוכה ממנה קפצת — אבל זה היה קלי־קלות בהשוואה לתרגילים הקשים באמת. בנסיבות רגילות, הקפיצה הזאת באה לי בטבעיות.
אבל מתברר שלא היום או אתמול.
שפשפתי את עיניי בגב ידיי, נשמתי עמוק ונשפתי החוצה לאט, מגלגלת את הכתפיים שלי. אני צריכה להירגע ופשוט ללכת הביתה. תמיד יש את מחר.
הרי לא עמדתי להתחרות בקרוב, הזכיר לי החלק המעשי, אבל המעצבן שבמוחי.
כמו בכל פעם שנזכרתי בעובדה הזאת, הבטן שלי התכווצה בזעם טהור... ובמשהו שקרוב לייאוש. וכמו בכל פעם שזה קרה, דחקתי את הרגשות האלה עמוק כל־כך, עד שלא יכולתי לראות אותם, לגעת בהם או להריח אותם. הרגשות האלה היו בזבוז זמן. ידעתי את זה. בזבוז זמן גמור.
לא התכוונתי לוותר.
נשמתי עמוק, שפשפתי בצורה לא מודעת את פלח ישבני הכואב והמשווע למנוחה, והסתכלתי על הרחבה סביבי בפעם האחרונה להיום. הבנות הצעירות ממני עדיין ניצלו את האימון שנמשך. התאפקתי שלא להזעיף את פניי. שלוש מהן היו בגילי פחות או יותר, אבל האחרות היו בשנות העשרה שלהן. אולי הן לא היו כאלה מוצלחות — לפחות לא ברמה שבה אני הייתי בגיל שלהן — ועדיין, כל החיים היו לפניהן. רק בהחלקה אומנותית, ואולי גם בהתעמלות אומנותית, את יכולה להיחשב כענתיקה בגיל עשרים ושש.
כן, הייתי צריכה להגיע הביתה ולהשתרע על הספה מול הטלוויזיה כדי להתגבר על היום הדפוק הזה. מעולם לא יצא שום דבר טוב מזה שהטבעתי את עצמי במטר של רחמים עצמיים. שום דבר טוב.
תוך כמה שניות פילסתי את דרכי סביב האנשים שהיו על הקרח, בקושי טורחת לשים לב שלא להתנגש במישהו, עד שהגעתי לקירות הנמוכים שהקיפו את הרחבה. אל המקום שבו תמיד השארתי את מגיני המחליקיים שלי. לקחתי את חתיכות הפלסטיק, כיסיתי בהן את להבי הארבעה מילימטר שמחוברים למגפיים הלבנים ונעמדתי על הקרקע היציבה.
ניסיתי להתעלם מהלחץ שבעבע בחזה שלי, ושנבע מתחושות התסכול בגלל הנפילות החוזרות שלי היום. ואולי הייתה סיבה אחרת.
לא רציתי להאמין שלהמשיך להתאמן פעמיים ביום על הקרח ב'מרכז הספורט וההחלקה לוקוב' בתקווה שיום אחד אחזור להתחרות זה בזבוז זמן. הרעיון לוותר על ההחלקה היה בשבילי כמו לזרוק לפח את שש־עשרה השנים האחרונות. כאילו שוויתרתי על הילדות שלי בשביל כלום ושום דבר. כאילו שלא הקרבתי מערכות יחסים וחוויות יומיומיות עבור חלום, שפעם היה חשוב לי כל־כך עד שלא נתתי לשום דבר לגזול אותו ממני.
כאילו שהחלום שלי על זכייה במדליית זהב... או לפחות זכייה באליפות עולמית, אפילו אליפות ברמה הארצית... לא התרסק לחתיכות קטנטנות בגודל קונפטי.
עדיין התעקשתי על החלום שלי, על אף שחלקים בתוכי הבינו שזה מכאיב לי, יותר מאשר מסייע לי.
לא.
אף אחד מהרעיונות או מהאפשרויות האלה לא היו הגורם לכאבי הבטן על בסיס יומי ולבחילות שסבלתי מהן בכל רגע נתון, אפילו ממש עכשיו.
הייתי צריכה להירגע. אולי לאונן. לעשות משהו שיוכל לעזור לי.
הלכתי מסביב לרחבה והמשכתי במורד המסדרון שהוביל לעבר חדר ההלבשה, כשאני מנסה להיפטר מהתחושות הלא נעימות בבטני. הסתכלתי לעבר ההורים והילדים שעמדו מסביב לרחבה, מתכוננים לחוגי הערב. אותם חוגים שהתחלתי בגיל תשע, לפני שעברתי לקבוצות קטנות ואז לשיעורים פרטיים עם גלינה. אלו היו ימים טובים.
הורדתי את הראש כדי להימנע מקשר עין והמשכתי ללכת, חולפת על פני אנשים, שגם יצאו מגדרם כדי להימנע מקשר עין איתי. אבל רק כשהלכתי במסדרון לעבר המקום שבו השארתי את חפציי, הבחנתי בקבוצה של ארבע בנות שעמדו מסביב והעמידו פנים שהן מתמתחות. העמידו פנים כי אי אפשר לעשות מתיחות כמו שצריך כשאת עסוקה בדיבורים.
לפחות זה מה שלימדו אותי.
"היי, ג'סמין!" אחת מהן בירכה אותי. ילדה נחמדה עד כמה שהצלחתי לזכור, שתמיד השתדלה להיות ידידותית כלפיי.
"היי, ג'סמין," אמרה גם הילדה שלצידה.
לא יכולתי שלא להנהן לעברן, על אף שספרתי לאחור את הזמן שייקח לי להגיע הביתה, להכין לי משהו לאכול או לחמם במיקרוגל משהו שאימא הכינה, ולשבת, ככל הנראה, על הישבן שלי בזמן שאצפה בטלוויזיה. אולי אם האימון היה מוצלח יותר, הייתי רוצה לעשות משהו אחר, כמו לצאת לריצה או אפילו לבקר את אחותי, אבל... זה לא עומד לקרות.
"שיהיה לכן אימון מוצלח," מלמלתי לשתי הבנות הידידותיות, שולחת מבט לעבר שתי האחרות שעמדו מולן בשקט. הן נראו מוכרות. בקרוב עמד להתקיים חוג החלקה לרמה הבינונית, שתיארתי לעצמי שהן נרשמו אליו. לא הייתה לי כל סיבה להקדיש להן תשומת לב.
"תודה, גם לך!" פלטה הילדה הראשונה שדיברה אליי ואז היא סגרה את פיה, פניה האדימו לגוון שראיתי רק על אדם נוסף אחד בעבר — אחותי.
החיוך שעלה על שפתיי היה אמיתי ובלתי צפוי — הילדה הזאת הזכירה לי את צוציקית — בזמן שדחפתי בעזרת כתפי את הדלת המסתובבת של חדר ההלבשה. הכתף שלי עדיין תמכה בדלת הפתוחה ובקושי הספקתי לקחת צעד אחד פנימה, כששמעתי דיבורים, "אני לא יודעת למה את כל־כך מתרגשת לראות אותה. היא הייתה אולי יכולה להיות מחליקה מוצלחת בקריירת יחידים, אבל היא תמיד קפאה באמצע הקטע והקריירה הזוגית שלה לא הייתה משהו."
ו... עצרתי. ממש במקום. בחצי הדלת. ועשיתי משהו שידעתי שהוא רעיון גרוע. האזנתי.
לצותת לאנשים לא עשה טוב לאף אחד, ולמרות זאת, זה מה שעשיתי.
"מרי מקדונלד היא מחליקת זוגות טובה יותר —"
הן עמדו לומר את זה.
תנשמי, ג'סמין. תנשמי. תשתקי ותנשמי. תחשבי לפני שאת מדברת. תחשבי על כמה רחוק הגעת. תחשבי על -
״—אחרת, פול לא היה מחליק איתה בעונה האחרונה," סיימה הילדה.
תקיפה הייתה בניגוד לחוק. אבל האם החוק החמיר במיוחד במקרים של תקיפת נערות?
תנשמי. תחשבי. תהיי נחמדה יותר.
הייתי מבוגרת מספיק כדי לא לקחת ללב. מבוגרת מספיק כדי לא להיפגע מאיזו נערה טיפשונת, שככל הנראה עדיין לא צימחה אפילו זוג שדיים או שערות בבית השחי. אבל...
טוב, הקריירה הזוגית שלי הייתה נקודה כואבת עבורי. וכשאני אומרת נקודה כואבת, אני מתכוונת לפצע מדמם שסירב להתאחות. מרי מקדונלד ופול חתיכת החרא, המניאק שהייתי שורפת בעודו בחיים. בלילות, כשלא הצלחתי להירדם, צפיתי בסדרה 'חבורת בריידי' כדי להבין את פשר הסכסוך בין ג'אן ומרסיה. שנאתי אותה בדיוק כמו ששנאתי את מרי מקדונלד.
"ראית את כל הסרטונים שלה ברשת? אימא שלי אומרת שיש לה גישה שלילית ובגלל זה היא אף פעם לא זכתה. השופטים לא אוהבים אותה," ניסתה ללחוש הילדה השנייה, אך נכשלה קשות כי יכולתי לשמוע אותה בבירור.
לא הייתי צריכה לעשות את זה. לא הייתי צריכה לעשות משהו בכלל. הן עדיין ילדות, ניסיתי לומר לעצמי. הן לא הכירו את כל הסיפור. הן אפילו לא הכירו חלק מהסיפור. רוב האנשים לא ידעו, והם לעולם לא ידעו. קיבלתי את זה כעובדה והתגברתי.
אבל אז אחת מהן המשיכה לדבר וידעתי שלא אצליח לסתום את הפה ולתת להן להמשיך להאמין בשטויות שמכרו להן. ביום טוב הייתי מסוגלת להכיל לא מעט חרא, אבל היום ממש לא היה אחד הימים האלה. היום לא היה יום טוב.
"אימא שלי אומרת שהיא ממשיכה להתאמן רק בגלל שהיא חברה של קארינה לוקוב, אבל כנראה שהיא ואיוואן ממש לא מסתדרים —"
הייתי קרובה כל־כך לפלוט נחירה. איוואן ואני לא מסתדרים? ככה הן רואות את זה? בסדר.
"היא סוג של כלבה."
"אף אחד לא הופתע מזה שהיא לא הצליחה להשיג שותף אחרי שפול עזב אותה."
והינה זה בא.
אולי אם הן לא היו מזכירות שוב את השם של פ' יכולתי לנסות להיות פחות קטנונית, אבל לעזאזל, הגובה שלי היה 1.58 מטר, נועדתי להתעסק בקטנות.
לפני שהצלחתי לעצור בעד עצמי, הסתובבתי וראשי הגיח מבעד הדלת כדי למצוא את ארבע הבנות בדיוק במקום שבו הן היו לפני רגע. "מה אמרתן כרגע?" שאלתי באיטיות, מתאפקת מלומר בנות זונות חסרות כישרון שלא יצליחו אף פעם שכמותכן. וידאתי שאני מסתכלת על השתיים האחרות, שלא אמרו לי שלום, כשראשיהן הסתובבו לכיווני באימה מהרגע שהתחלתי לדבר.
"אני... אני... אני..." גמגמה אחת מהן, בזמן שהאחרת נראתה כאילו שהיא עומדת לחרבן בטייץ שלה דרך בגד הגוף. טוב מאוד. קיוויתי שזה מה שהיא תעשה. וקיוויתי שזה יהיה במרקם של שלשול שיתפזר בכל מקום.
בהיתי בכל אחת מהן במשך מה שהרגיש כמו דקה, צופה בפניהן, שהפכו לאדום בוהק ונהניתי מזה. רק קצת... לא כמו שהייתי נהנית אם לא הייתי מעוצבנת על עצמי יותר משהן היו. זקרתי את הגבות שלי, נענעתי את ראשי לכיוון המסדרון בצורת המנהרה, שהפריד בין הרחבה לחדר ההלבשה, וחייכתי חיוך מזויף. "זה מה שחשבתי. כדאי שתגיעו לאימון לפני שתאחרו."
איכשהו, הצלחתי להתאפק ולא לקרוא להן בנות זונות. היו ימים שבהם הגיע לי לזכות במדליה על גילוי סבלנות כלפי דבילים. אם רק הייתה תחרות בתחום הזה, הייתי מנצחת בגדול.
סביר להניח שלעולם לא אראה שוב שני אנשים זזים מהר כל־כך, אלא אם כן אצפה בתחרות ריצה באולימפיאדה. שתי הילדות הנחמדות נראו קצת מזועזעות, אבל שלחו לעברי במהירות חיוכים מובכים, ואז הלכו בעקבות שתי האחרות, לוחשות אלוהים יודע מה זו לזו.
בגלל ילדות כמו שתי החראיות הקטנות האלה הפסקתי מזמן לנסות להתיידד עם מחליקות אומנותיות. זונות קטנות. זקרתי אצבע משולשת לעבר הדמויות שברחו בהמשך המסדרון, אבל זה לא באמת גרם לי להרגיש טוב יותר.
הייתי צריכה להתגבר על זה כבר. באמת שהייתי צריכה.
השלמתי את הדרך לחדר ההלבשה וצנחתי על אחד הספסלים שלפני שורת התאים בה נמצא התא שלי. הכאב בירך ובאגן שלי התעצם בדרך לפה. כבר ספגתי נפילות קשות וכואבות יותר מהיום ועל אף שידעתי את זה, את אף פעם לא באמת מתרגלת לכאב. כשזה קורה בקביעות, את גורמת לעצמך להתגבר על זה במהירות. אבל כבר לא התאמנתי כמו בעבר, לא יכולתי — לא במצב שבו לא היה לי שותף להתאמן איתו ומאמן, שמדריך אותי למשך שעות מדי יום — אז הגוף שלי שכח מה הוא מסוגל לספוג.
זה היה רק עוד סימן מבאס לכך שהזמן והחיים המשיכו, בניגוד לרצוני.
מתחתי את רגליי לפנים והתעלמתי מכמה נערות מבוגרות יותר, שכבר התקבצו בצד השני של החדר, רחוק מהדלת, שם הן התלבשו והתעסקו עם הנעליים שלהן תוך כדי דיבורים אינסופיים. הן לא הסתכלו עליי ואני רק הצצתי עליהן מזווית עיני. התרתי את השרוכים ושקלתי לרגע להתקלח, אבל אז החלטתי כי מדובר במאמץ גדול מדי ועדיף שאחכה עשרים דקות עד שאגיע הביתה כדי להחליף בגדים ולהתקלח בחדר האמבטיה המרווח שלי. חלצתי את הנעל הימנית שלי ואז הסרתי בזהירות את התחבושת בצבע גוף, שכיסתה את הקרסול שלי וגם כמה סנטימטרים מעליו.
"אלוהים אדירים!" צווחה אחת הנערות מהצד השני של החדר, לא מאפשרת לי להתעלם מקיומה. "את צוחקת, נכון?"
"לא!" מישהי אחרת השיבה, כשהתרתי את השרוכים של המגף השני, מנסה ככל יכולתי להתעלם מהבנות.
"ברצינות?" עוד קול, או אולי אותו אחד מקודם, ציווח. לא יכולתי להעריך במי מדובר. זה לא היה כאילו שניסיתי להאזין להן.
"ברצינות!"
"ברצינות?"
"ברצינות!"
גלגלתי את עיניי וניסיתי להתעלם מהן.
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"כן!"
כן. לא הצלחתי להתעלם. גם אני הייתי פעם כזאת מעצבנת? כזאת בת טיפש־עשרה?
אין מצב.
"איפה שמעת את זה?"
הייתי באמצע הקלדת הקוד של התא שלי, כשנשמעה מקהלת רעשים שגרמה לי להציץ מעבר לכתף שלי ולבהות בבנות. אחת מהן נראתה כאילו היא על ספידים. היא חשפה את שיניה והצמידה את כפות ידיה זו לזו וקירבה אותן לחזה שלה. נערה אחרת כיסתה את פיה בידה, ונראה כאילו שהיא רועדת.
מה, לעזאזל, לא היה בסדר עם שתי אלה?
"שמעתי? ראיתי אותו נכנס עם המאמנת לי."
איכס.
ברור. על מי עוד הן היו יכולות לדבר?
לא טרחתי להיאנח או אפילו לגלגל את עיניי כשהסתובבתי חזרה לתא שלי והוצאתי משם את תיק הספורט. הנחתי אותו על הספסל לצידי ופתחתי אותו כדי להוציא את הטלפון, המפתחות, הכפכפים וחפיסת שוקולד קטנה של 'הרשי' ששמרתי עבור ימים כמו היום. הסרתי את העטיפה ודחפתי את השוקולד לפי, לפני שלקחתי את הטלפון לידי. האור הירוק שבצידו הבהב, מסמן לי שיש הודעות שלא נקראו. ביטלתי את הנעילה והצצתי מעבר לכתפי כדי לראות את הבנות עדיין מקרקרות ונראות כאילו הן על סף התקף לב בגלל המניאק. התעלמתי מהן, וקראתי את ההודעות מהצ'אט הקבוצתי שהחמצתי בזמן האימון.
ג'וג'ו: אני רוצה ללכת לסרט הערב. מישהו מצטרף?
טלי: תלוי. איזה סרט?
אימא: בן ואני נצטרף אליך, בייבי
סאב: לא. יש לי דייט הלילה
סאב: ג'יימס לא רוצה ללכת איתך? לא מאשים אותו
ג'וג'ו: הסרט החדש של מארוול
ג'וג'ו: סאב, אני מקווה שתחטוף מחלת מין הלילה
טלי: מארוול? לא תודה
טלי: סאב, גם אני מקווה שתחטוף מחלת מין
אימא: אולי תהיו נחמדים אחד לשני?
סאב: כולכם יכולים לאכול חרא, חוץ מאימא
רובס: הייתי מצטרפת אליך אבל ארון לא מרגיש טוב
ג'וג'ו: אני יודע שהיית, צוציקית. אוהב אותך. בפעם הבאה
ג'וג'ו: אימא, בואי נלך. שבע וחצי בעבודה?
ג'וג'ו: סאב (אימוג'י של אצבע משולשת)
ג'וג'ו: ג'ז, את מצטרפת?
הרמתי את ראשי לעבר הבנות בחדר ההלבשה, שהשמיעו קולות שלא הייתי בטוחה שאני מסוגלת להשמיע, ותהיתי מה לעזאזל קורה איתן. אלוהים אדירים, הרי איוואן התאמן כאן חמש פעמים בשבוע במיליון השנים האחרונות. לראות אותו לא היה עניין מרגש במיוחד. אני הייתי מעדיפה להסתכל על צבע מתייבש.
הסתכלתי עליהן בעודי מכווצת את האצבעות בכפות רגליי, שציפורניהן היו צבועות בוורוד, והתעלמתי מהחבּוּרה שליד הזרת והיבלת שהתפתחה ליד הבוהן, תודות למכפלת במותג החדש של הטייץ שלבשתי ביום הקודם.
"מה הוא עושה שם?" המשיכו הנערות בשלהן, מזכירות לי שאני צריכה לצאת במהירות האפשרית מהמקום. כבר עברתי את סף הסבל שלי להיום.
הצצתי שוב בטלפון וניסיתי להחליט מה לעשות. ללכת הביתה ולצפות בסרט או להתמודד וללכת לסרט עם אחי, אימא ובן — או כמו שקראנו לו מאחורי הגב, מספר ארבע.
העדפתי ללכת הביתה ולא לבלות בבית קולנוע צפוף בסוף השבוע אבל...
היד שלי התאגרפה לרגע לפני שהקלדתי תשובה.
אני: אני אצטרף, אבל אני חייבת קודם לאכול. הולכת הביתה עכשיו
ואז חייכתי וכתבתי עוד הודעה.
אני: סאב, אני מאחלת לך לחטוף מחלת מין. לך על זיבה הפעם
הנחתי את הטלפון בין רגליי. הוצאתי את המפתחות של המכונית ואת הכפכפים מהתיק, ואז הנחתי בזהירות כל אחד מהמחליקיים שלי בתוך תיק מגן ייעודי, שעוטר בפרווה מלאכותית מעל שכבת ספוג דקה, שאחי ג'ונתן והבעל שלו קנו לי לפני שנים. סגרתי את הרוכסן של התיק, החלקתי את כפות רגליי לכפכפים והתרוממתי על רגליי, נאנחת בקול.
היום לא היה הכי מוצלח בעולם, אבל המצב ישתפר.
אין אפשרות אחרת.
התנחמתי בכך שלמחרת אני לא עובדת ובדרך כלל גם לא הגעתי להחליק בימי ראשון. אימא בטח תכין פנקייקים לארוחת הבוקר והייתי אמורה ללכת לגן החיות עם האחיינית שלי ואחי, שתיכנן לאסוף אותה ולקחת אותה ליום כיף. החמצתי מספיק רגעים בחייה בגלל ההחלקה האומנותית. כעת, כשיש לי יותר זמן פנוי, ניסיתי לפצות אותה. היה עדיף להסתכל על המצב ככה, מאשר להתמרמר על עודף הזמן הפנוי שלי. ניסיתי להיות חיובית יותר, רק שעדיין לא הגעתי להישגים מרשימים בתחום.
"אני לא יודעת," אמרה אחת הבנות. "אבל הוא בדרך כלל לא מגיע בחודש־חודשיים הראשונים אחרי סיום העונה, ועכשיו כמה זמן עבר? שבוע מאז האליפות העולמית?"
"אני תוהה אם הוא נפרד ממינדי."
"למה שהוא יעשה כזה דבר?"
"אני לא יודעת. למה הוא נפרד מהאחרות שהיו לפניה?"
מהרגע שבו אחת מהן הזכירה את השם של המאמנת לי, ידעתי על מי הן מדברות. נשאר רק גבר אחד ב־מ.ל. — כך רובנו קראנו ל'מרכז לוקוב לספורט והחלקה על הקרח', או בקיצור 'מרכז לוקוב' — שהזיז לבנות. הבחור שכולם החזיקו ממנו. כולם, מלבדי, ומלבד כל אדם נוסף שהיה בעל מוח. איוואן לוקוב.
או כמו שאהבתי לקרוא לו, בעיקר בפניו — הבן של השטן.
"כל מה שאמרתי זה שראיתי אותו. אני לא יודעת מה הוא עשה שם," נשמע קול.
"הוא מעולם לא מגיע סתם ככה, סטייסי. בואי. תחברי שתיים ועוד שתיים."
"אלוהים, הוא ומינדי נפרדים?"
"אם כן, מעניין עם מי הוא יחליק."
"זו יכולה להיות כל אחת."
"האמת, הייתי משלמת כדי להיות הפרטנרית שלו," אמרה נערה אחת.
"טיפשה, אין לך שום מושג בהחלקה בזוגות," אמרה נערה נוספת תוך כדי נשיפה. לא האזנתי להן בצורה מכוונת, אבל המוח שלי המשיך לנסות לפענח את ההערות שלהן, בזמן שהן נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה.
"כמה קשה זה כבר יכול להיות?" לגלג הקול השני. "יש לו את התחת הכי נפלא במדינה, והוא זוכה עם כל אחת. נשמע לי קלי־קלות."
גלגלתי שוב את עיניי, במיוחד למשמע החלק של הישבן. הדבר האחרון שהדביל היה צריך לשמוע זה מישהו מחמיא לו בנושא. אבל היא החמיצה את החלקים הכי חשובים. היותו המחליק האומנותי האהוב ביותר, חביב הקהל ונער הפוסטר של איגוד ההחלקה העולמי בהחלקה זוגית. לעזאזל, בהחלקה באופן כללי, למען האמת. 'המחליק המלכותי', כפי שחלק כינו אותו. 'ילד הפלא', כפי שקראו לו כשהיה נער.
המשפחה שלו הייתה הבעלים של המרכז בו התאמנתי מעל עשר שנים.
אחותו הייתה אחת מהחברות המעטות שלי.
והוא היה האיש שלא אמר לי מילה אחת נחמדה מזה עשור. ככה הכרתי אותו. כמו המניאק שראיתי על בסיס יומיומי במשך שנים, ונהג להתרגז עליי מדי פעם בגלל השטויות הכי מטומטמות. האיש שלא יכולתי לנהל איתו שיחה, מבלי שבסיומה אחד מאיתנו יעליב את האחר.
כן... לא הבנתי למה הוא הגיע ל'מרכז לוקוב' בקושי שבוע אחרי שהוא זכה בפעם השלישית באליפות העולם, ימים ספורים אחרי סיום העונה — כשהוא אמור לנוח או להיות בחופשה. זה מה שזכרתי שהוא נהג לעשות עד עכשיו מדי שנה.
האם היה לי אכפת שהוא מסתובב במקום? לא. אם באמת הייתי רוצה לדעת מה קורה, הייתי יכולה לשאול את קארינה. אבל לא רציתי. לא היה בכך כל צורך.
איוואן ואני לא נתחרה זה בזה מתישהו בזמן הקרוב... או אי־פעם, אם העניינים ימשיכו להתנהל כפי שהם כיום.
כשעמדתי שם, בחדר ההלבשה שהשתמשתי בו יותר ממחצית חיי, משהו בתוכי אמר לי, על אף שלא רציתי להאמין בכך — לעולם, לעולם, לעולם — שאולי הקריירה שלי נגמרה. אחרי זמן רב כל־כך, אחרי כל החודשים בהם הייתי לבד... החלום שלי עמד כנראה להסתיים.
ולא היה לי שום הישג להתגאות בו.