תקציר
יום אחד הודיעה לנו אחותי שרון, בין הסלט והחביתה של ארוחת הערב, הודעה בזו הלשון: ``מהיום והלאה אני סוגרת את דלת החדר שלי, וכל מי שירצה להיכנס אלי - יצטרך לדפוק תחילה על הדלת``. ``למה?`` שאלה נועה, בעוד כל בני הבית הניחו את המזלגות, כאילו לפי פקודה, ותלו מבטם בבת הבכורה, מייחלים למוצא פיה. וכאן אני, דרור, רוצה לומר מייד, כדי שלא תהיינה אי הבנות: שעם כל החסרונות שיש למשפחה שלנו (ויש לה!), לא הייתי מחליף אותה בשום משפחה אחרת. קודם כל, משום שאני רגיל אליה כבר שלוש עשרה שנה, ומפני שבסופו של דבר באמת טוב לנו יחד.