הטעות המושלמת

בגיל שמונה־עשרה אדל מתחילה עם פיט, השותף של אביה, ומגורשת מביתה בבושת פנים כשהיא משאירה מאחוריה בלגן גדול.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, היה לה קראש מטורף על פיט, המבוגר ממנה בחמש־עשרה שנים. אבל, לצערה ולצערו, היא לא קראה נכון את הסיטואציה ובלבלה בין ידידות אפלטונית לבין אהבה נצחית.

היא חושבת שהיא מבצעת את הטעות הגדולה בהיסטוריה כאשר רק פיט והיא עֵ דים לה, אבל אז היא מגלה שיש לה קהל צופי... ם. ההשלכות חמורות והרסניות עוד יותר מבחינת פיט, שנותר עם אף שבור ועסק על סף חורבן.

מיותר לציין שהוא שמח יותר מכולם כשהיא עוזבת את העיר.

כעבור שבע שנים אדל חוזרת העירה כדי להשתתף בחתונה של אביה.

היא כבר לא ילדה, אלא בחורה בוגרת. היא בטוחה שהיא מסוגלת לצלוח את אירוע החתונה ולהישאר מנומסת...

עוד טעות ענקית מצידה, כי כשהיא רואה אותו שוב, הרגשות הישנים צפים ועולים.

האם העבר יחזור על עצמו ואדל תשחזר את היסטוריית הטעויות שלה?

פרק ראשון

1 
יום רביעי

אילו היינו חיים בעולם הוגן וצודק, האיש שעמד מולי כנראה היה נראה נורא. השנים היו שוחקות אותו עד שהייתה נשארת אך ורק קליפה מתהילת העבר שלו. אבל כמובן שזה לא קרה. אין לי כזה מזל.
"הצלחת להגיע," הוא אמר כאשר צעד יחף במורד המדרגות הקדמיות של ביתו.
"אל תישמע כל־כך מופתע. אחרי הכל, אתה לימדת אותי לנהוג."
עיניים כחולות חיוורות בהו בי במבט אדיש. שערותיו לא נצבעו בגוון אפור של שיער שיבה. עדיין לא, בכל אופן.
"היי, פיט."
שום דבר.
"לא הגעתי לכאן כדי לריב."
עדיין לא הייתה שום תגובה.
יצאתי מהמכונית ושריריי מחו נגד התנועה. שמלת הקיץ שלי התקמטה לגמרי. מה שנראה מלא תקווה, שמח ובהיר בשעות הקטנות של הלילה, לא החזיק מעמד יפה באור של שעות אחר הצהריים המאוחרות. נסיעה של שתיים־עשרה שעות מסידני לדרום מזרח החוף הצפוני של קווינסלנד יכולה לגרום לכך. הרמתי את משקפי השמש לקודקודי כשאני מוכנה להתמודד עם יום הדין הבלתי נמנע שלי. רוח קלה הדיפה ניחוח של עלווה שופעת ופרחים. החום והלחות היכו בי, על אף שהשמש כבר החלה לשקוע מעבר לגבעות. שכחתי עד כמה מזג האוויר לוהט כאן בתקופת הקיץ.
הייתי צריכה לשים יותר דיאודורנט.
הייתי צריכה לזייף מחלה מידבקת ולהישאר בבית.
"כמה זמן עבר," הוא שאל, "שבע שנים?"
"משהו כזה."
"חשבתי שתביאי איתך את בן הזוג שלך."
השתהיתי. אבא ודאי נטע בו את הרעיון הזה. על אף שרק אלוהים יודע מאיפה אבא קיבל את הרעיון. "לא. לא... הוא אה... עסוק."
הוא בחן את תווי פניי. אני מניחה ששנינו היינו סקרנים. הפעם האחרונה שהיינו יחד באותו חדר הייתה במסיבת יום ההולדת השמונה־עשר שלי. השיער שלי היה קצר והחצאית אפילו קצרה יותר. איזה לילה איום באופן מרהיב זה היה. לפתע הוא הזעיף את פניו ומצחו הגבוה נמלא קמטים. כנראה שגם הוא נזכר באותו לילה. תודה לאל! לאיש היו בהחלט יותר קמטים מפעם. לרוע המזל, הם דווקא די התאימו לו. אפילו שיפרו אותו.
בן־זונה.
"כדאי שתיכנסי פנימה," הוא אמר.
"אם אתה עדיין כועס עליי, אז למה אני בכלל מתארחת כאן?"
"אני לא כועס עלייך." נימת קולו הייתה קלילה ומעט מתנשאת. סימן בטוח לכך שהוא כועס. "פשוט ציפיתי שגם החבר שלך יבוא, זה הכול."
שילבתי את זרועותיי.
"תראי," הוא אמר, "את מתארחת כאן כי שנינו עושים טובה לאבא שלך. אני יודע שעדיין לא פגשת אותה, אבל שאנטי היא אישה נחמדה. היא מתאימה לו. הם זוג נהדר ואני רוצה שהחתונה שלהם תעבור ללא בעיות."
"לא הגעתי הנה כדי לעשות צרות."
"אבל איתך, ממה שאני זוכר, הן פשוט מתרחשות כבמעשה קסם." הוא הניח את ידו על מותנו הצרה וחייך בחומרה. "זה רק לכמה ימים, ילדונת. מתברר שהחדר הישן שלך מלא בבונבוניירות, או מה שזה לא יהיה. אז את תישארי אצלי."
שמעתי רעיונות גרועים מאלה בחיים שלי, אבל לא יותר מדי. לרוב הם כללו הסתכנות בפגיעה גופנית, מוות או מאסר. ניסיתי להציע לאבא חלופות, אבל, לעזאזל, הוא התעקש.
"זה נחמד מצידך, אבל לא הכרחי. אני אקח חדר בבית מלון, זה לא..."
"הם בטח מלאים," הוא אמר. "זה שיא העונה. כך שגם אם תצליחי למצוא משהו, המחיר כנראה יהיה בשמיים. כל מקום קרוב יהיה עמוס בגלל האורחים האחרים שהגיעו לחתונה. תראי, אבא שלך רוצה שתהיי קרובה כדי שהוא יוכל לבלות איתך קצת."
לא אמרתי כלום.
"זה רק לחמישה ימים," הוא חזר על דבריו בנימת הקול שהייתה שמורה לאנשים שמטפסים על העצבים הרופפים שלו. "בואי פשוט נעבור אותם."
נהדר. מדהים.
הנהנתי וניגשתי אל תא המטען של המכונית כדי להתחבא ולהתאפס על עצמי.
"הבאת הרבה דברים?" הוא שאל כאשר צעד בעקבותיי.
"לא, אני מסתדרת."
הוא היה חייב לעזור לי, כמובן. מייד כשדלת תא המטען נפתחה, הוא עמד לצידי והושיט את ידו אל המזוודה שלי. השרירים המסותתים שלו מתחו מעט את שרוולי חולצת הטריקו הלבנה. הוא תמיד היה חזק ומוצק. לרוע המזל, הוא גם לא התכווץ בכלל. הגובה שלי היה ממוצע ובכל זאת, הוא היה גבוה ממני בראש וחצי לפחות. גובה מושלם בשביל להביט בי מלמעלה ולהעמיד אותי במקום.
"תנעלי את המכונית שלך," הוא צעד לכיוון הבית כשהוא גורר אחריו את הטרולי שלי. "אנחנו אמנם בכפר, אבל דברים קורים."
"כן, אני יודעת שאני צריכה לנעול את המכונית, אני לא צריכה אותך בשביל זה," רטנתי בלחש.
"שמעתי את זה."
"לא אכפת לי."
הוא צחק צחוק קודר. "אוי, ילדונת, הולך להיות לנו כיף."
אחרי שהבנתי שאין לי ברירה אחרת, צעדתי בעקבותיו ועליתי במדרגות האבן אל הבית. פיט מעולם לא הוכיח כישרון כלשהו לגננות, אבל מישהו עשה כאן עבודה נפלאה. לא שהייתי מוכנה להודות בכך בקול רם. כפי הנראה, היינו במלחמה, ולא יכולתי אפילו להאשים אותו כי הכול היה באשמתי. אלוהים, שנאתי את תחושת האשמה המוכרת כל־כך. החיים היו יכולים להיות הרבה יותר קלים אם הייתי יכולה לשנוא אותו, ולהדוף חלק מהאשמה לכיוון שלו. אבל האמת היא שהוא לא עשה שום דבר לא בסדר. לא אז, ובעצם, גם לא עכשיו.
הרחמים העצמיים שלי כמעט והסיחו את דעתי מהבית.
"עשית את זה," לחשתי, כשהפליאה הדפה מראשי את ההחלטה שלא להחמיא. "זה יפהפה."
הוא נעצר. "כן."
"בפעם האחרונה שהייתי כאן עדיין גרת בצריף," אמרתי. "הייתה כאן רק אדמה עם צינורות וכל מיני דברים שבלטו מהאדמה. עכשיו זה גמור."
"חלקים מהבית עדיין בעבודה."
הסתובבתי באיטיות, כשאני סופגת הכול פנימה, החל מרצפת העץ המלוטשת ועד השיש האפור במטבח. טלוויזיה שגודלה כמגרש כדורגל הייתה תלויה על קיר אחד, ומולה ספות כחולות כהות ומפוארות. שולחן האוכל הגדול היה עשוי ממשטח עץ שקצותיו היו עדיין מחוספסים מספיק כדי להיחשב דקורטיביים. ראיתי פעם את עבודת האומנות הזאת, כשהוא רק התחיל לעבוד עליו, כך שידעתי שהוא ייצר אותו בעצמו. במרכזו של החדר, ניצבה קורה מעוגלת עצומה שתמכה בתקרה הגבוהה.
"עד כמה זה גבוה? כמו שתי קומות?" שאלתי והסתכלתי למעלה.
"שתיים וחצי."
"וואו, באמת עשית את זה."
הוא כמעט חייך כשאמרתי את זה. כמעט.
הבטתי במסדרונות שהתפצלו מהחדר הגדול ובמרפסת הרחבה שהייתה בנויה לאורכו של הבית. יהיה שם ברביקיו, שולחן אוכל נוסף עם המון כיסאות שאפשר להתבטל עליהם ומדרגות שמובילות אל הבריכה. ידעתי את כל זה גם בלי להסתכל. בדיוק כפי שידעתי שאמצא שם חדר שינה מרכזי עם חדר רחצה ולימינו משרד. לפני הרבה זמן, אני הייתי זו שעזרה לו לתכנן את המקום. עבדנו על בית החלומות הזה יחד.
"זה מושלם," אמרתי בשקט.
המבט שלו הצטמצם לרגע, אבל אז השפתיים שלו חזרו למצבן האופקי והבלתי מרוצה. "אני שמח שאת אוהבת אותו. את נמצאת בתוכו."
צעדתי אחריו בחזרה אל האגף השמאלי. הבית היה מדהים. לרוע המזל, המבט שלי החליק מכתפיו הרחבות, אל עמוד השדרה שלו ודרומה יותר רק כדי לגלות שגם הישבן המהמם שלו לא איבד שום דבר מהרושם שעשה בעבר. כל־כך לא הוגן. אבל פיט במכנסי ג'ינס תמיד היה מחזה מרהיב. אלוהים, ההליכה הנינוחה שלו והביטחון חסר הדאגות שתמיד נדמה שפשוט נשפך ממנו.
לא שהסתכלתי. להסתכל זה רע.
"כאן זה בסדר?" הוא שאל ופתח דלת.
"כן, זה בסדר. תודה."
הוא תופף באצבעו על המזוודה שלי. "איפה את רוצה אותה?"
"אני אטפל בזה."
הנהון. "אבא שלך ושאנטי יגיעו לארוחת ערב בעוד שעתיים."
"יש משהו שאני יכולה לעשות?"
"לא, הכול מטופל." הוא גירד את הזיפים שלו. "טוב, תרגישי בבית. אני הולך לעבוד קצת. אהיה במשרד שלי אם את צריכה משהו."
גם אני הנהנתי. הנהונים הם כל־כך נהדרים. הרבה יותר טובים ממילים.
הוא עמד במסדרון ונעץ בי מבט לרגע. לא אמר שום דבר בסגנון של 'כמה נהדר לראות אותך שוב', כי זה יהיה שקר.
"טוב, אדל," הוא אמר בסופו של דבר, והשתמש בשם שלי, מה שמעולם לא היה סימן טוב. בשיא הכנות, אני חושבת שהייתי מעדיפה שיקרא לי 'ילדונת'. ואז... תודה לאל, הוא עזב.
סגרתי בזהירות את דלת חדר השינה ונשענתי עליה לתמיכה בגלל הדרמה המוגזמת שזה עתה נכחתי בה. ידעתי שהחזרה לכאן תהיה במידה מסוימת גיהינום, אבל לא חשבתי שהוא יהיה עד כדי כך נורא.
מאה ועשרים שעות. הספירה לאחור החלה.

* * *

"הסתכלת?" הייזל לחשה באוזני. "אני לא מאמינה שהסתכלת."
שכבתי כמו מתה על המיטה, הטלפון לחוץ אל האוזן. "לא התכוונתי להסתכל... זה פשוט קרה."
"הכלל הראשון היה לא להסתכל."
"כן..."
היא נאנחה. "טוב, זה כבר נעשה. אנחנו פשוט צריכות להתקדם הלאה. אבל סתם מתוך עניין, איך היה הנוף?"
"טוב מאי פעם."
"בן־זונה. ואיך את נראית?"
"מזיעה ומקומטת."
"אמרתי לך לעלות על מטוס."
"כן, אני יודעת," נהמתי. "אבל אז הוא היה מתעקש לאסוף אותי משדה התעופה, ולהיות איתו בחלל סגור למשך הנסיעה הביתה, לא היה עובד. בסופו של דבר, הייתי זורקת את עצמי החוצה ממכונית נוסעת, ולרוב, הדברים האלה לא נגמרים טוב."
שום תגובה מצידה.
"הוא עדיין שונא אותי."
"הוא לא שונא אותך."
"לא, הוא באמת שונא אותי." בהיתי בתקרה. "מה קורה שם?"
"אממ... הכול בסדר."
"למה הקול שלך נשמע מוזר?"
"מה?"
"אל תגידי לי 'מה'. מה קורה?"
החברה הכי טובה שלי נאנקה. "אני לא בטוחה שאת צריכה לשמוע את החדשות האלה כרגע. בהתחשב בכל מה שקורה גם ככה."
"פשוט תגידי לי."
שמעתי קצת קללות, ואז... "בסדר. אבל זאת לא הייתה ההחלטה שלי. מאדי ואני יצאנו לארוחת ערב אתמול."
"מקסים. איפה?"
"ב'בומביי דיינר', ובאמת היה מקסים אבל זאת לא הנקודה," היא אמרה. "תקשיבי, דיקון היה במסעדה עם אישה אחרת והם היו מאוד ביחד. את יודעת, ביחד כזה שאנשים כמעט צעקו להם 'קחו־לעצמכם־חדר'."
נשפתי. "אה, אני מבינה. בסדר."
"בסדר?"
"טוב, נו, זה לא לגמרי בלתי צפוי. רבנו קצת בשבוע שעבר. אני לא זוכרת על מה, אבל זה היה נראה חשוב באותו הזמן."
שתיקה.
"מה?"
"יום אחד את תרגישי שאכפת לך ממישהו שאת יוצאת איתו."
"אכפת לי."
"מעבר לתגובה הלא־סוציופטית הרגילה של 'אני מקווה שהוא לא יידרס על ידי מכונית וימות ברחוב כשהוא בדרך הביתה'.״ אמרה הייזל. "אני מדברת על דרגה מתקדמת יותר של אכפתיות."
"טוב, מזל שלא היה אכפת לי יותר מזה בהתחשב בכך שהוא בוגד בי."
"ידעתי שתגידי את זה."
לא טרחתי לענות.
"האם עלה אי פעם בדעתך שהוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת בגלל שלא אכפת לך?" היא שאלה.
"את חושבת שלא עניתי לצרכים הרגשיים שלו?"
"זאת אחת התאוריות שלי לגבי הבעיות שלך בעולם הדייטים."
"את רואה, בגלל זה אני מחזיקה פסיכולוגית בתור החברה הכי טובה," אמרתי. "יש לך את כל התשובות."
היא צחקה. "רק שאני לא מקבלת כסף כדי להקשיב לך."
"מצטערת בקשר לזה."
"למרבה המזל, לרוב את די משעממת, כך שלא אכפת לי כשיש קצת דרמה."
"באמת מזל," אמרתי. "העניין הוא שדיקון ואני יצאנו רק איזה ארבע או חמש פעמים. עוד לא שכבנו אפילו. באמת מצופה ממני לתמוך רגשית בגבר אחרי מספר קטן כל־כך של דייטים?"
הייזל נחרה בבוז. "את בכוונה לא מבינה אותי. עזבי, אני התייאשתי."
"יופי, מה שלום מאדי?"
"היא בסדר. אנחנו הולכות לארוחת ערב אצל ההורים שלה בקרוב," היא אמרה. "את תשרדי איפה שאת נמצאת?"
"לא. בטח אמות בדרך ממש עצובה ופתטית, ובהדרגה אהפוך לריח במסדרון שבסופו של דבר, הוא לא יוכל להתעלם ממנו. או שלא. עדיין לא החלטתי." שחררתי עוד אנחה. "אלוהים, אני מתוחה כל־כך, כאילו משהו כבד יושב על החזה שלי. אולי עדיף שאחטוף התקף חרדה קל כבר עכשיו ואגמור עם זה. אסמן וי במשבצת, את מבינה?"
"התקפי חרדה הם לא נושא לבדיחה," היא נזפה בי. "לכי לשתות קצת אלכוהול ותירגעי. תשלימי עם המצב שלך... אם את לא יכולה להשלים איתו."
"הוא לא ישלים איתי."
"תראי לו איזו אישה נהדרת ובוגרת את."
"אני? אישה נהדרת ובוגרת?"
"בטח. או שתעמידי פנים שאת כזאת. את שחקנית די טובה. אני מאמינה בך," הייזל השמיעה קולות של נשיקות. "אני צריכה ללכת. את תחיי?"
"כן, אני אהיה בסדר." חייכתי. "תודה על שיחת העידוד. ועל המידע. אני מבטיחה להיות מפורקת ודומעת בפעם הבאה שגבר בוגד בי. שבועת צופה. שיהיה לך לילה נחמד."
"אני אאמין לזה כשאראה את זה. ביי."
זרקתי את הטלפון הצידה ונכנעתי לייאוש או סתם לחום המעיק ולעייפות הכללית. ובדיוק אז, עכביש עצום טיפס על הקיר ממש מעל הראש שלי, רגליו הארוכות רפרפו על התקרה כאשר ניווט לאורכה.
"אלוהים אדירים!" התגלגלתי מהמיטה והלב שלי הלם. "לא מגניב."
צעדים הגיעו בריצה מהקצה השני של הבית ופיט התפרץ לחדר.
"מה קרה?"
הצבעתי על הקיר, והוא הרים את הגבות. "זה בסך הכל עכביש מסוג מברישן."
נשיפה רמה עזבה את הגוף שלו, ויחד איתה, כל תחושה של דחיפות. בהתחשב בצווחה שלי, הוא בטח ציפה למצוא נחש. על אף שרוב האוכלוסייה המקומית כללה בעיקר נחשי עצים ירוקים בלתי מזיקים, מדי פעם היה מופיע פתן חום מזרחי. הנחשים האלה היו תוקפניים וארסיים ביותר.
"הוא בגודל של כף היד שלי," התלוננתי, כשאני מנסה לא להישמע מתגוננת. "איכס."
"איכס? את רצינית?" ובכל זאת, הוא שוב כמעט וחייך. אלא שהפעם, זה היה משהו בסגנון מלגלג יותר. "פעם היית מתמודדת עם כאלה כל הזמן."
"כן, טוב, אז אני כבר לא. מיומנויות לכידת העכבישים שלי הדרדרו," אמרתי. "מצד שני, אני שולטת במערכת התחבורה הציבורית של סידני. אם כבר מדברים על דברים מפחידים."
הוא פשוט הסתכל עליי.
"אתה מוכן להוציא אותו מכאן?"
"תפתחי את דלת המרפסת." באנחה כבדה, הוא נעלם בחזרה במסדרון, והופיע שוב במהרה עם מכל פלסטיק גדול ופיסת קרטון.
עמדתי ליד הדלת הפתוחה והתבוננתי בו כאשר התגנב מאחורי המפלץ המכוער והשעיר בעל שמונה הרגליים. אם להיות מציאותית, אני יודעת שבטח הפחדתי אותו הרבה יותר משהוא הפחיד אותי. מברישנים אפילו לא היו ארסיים במיוחד, העקיצה שלהם לא הייתה גרועה בהרבה מזו של יתוש. אבל חרקים וזוחלים לא היו ממש הקטע שלי. או בכל אופן, כבר לא.
פיט דרך על המיטה ורגליו היחפות ניצבו בפיסוק רחב כאשר מיקם את עצמו לקראת הלכידה. מכל הפלסטיק השקוף נסגר על היצור המבחיל כאשר פיט פעל בגישה איטית ויציבה. ברגע האחרון, החושים העכבישיים שלו נכנסו לפעולה והוא זינק בשעטה מטורפת אל החופש. החנקתי צווחה מבוהלת, אבל הרפלקסים של פיט עמדו במשימה.
המכל נחבט על קיר חדר השינה, שמונה הרגליים וכל שאר החלקים של המפלץ נסגרו בבטחה בתוכו. ניסיתי להימנע מכל תחושה של התפעלות מלאת טינה. נדרשה מיומנות רבה כדי ללכוד יצור גדול ומהיר בקלות כזאת.
פיט החליק בזהירות את פיסת הקרטון בין הקיר למכל. המון קפיצות וריצות עכבישיות התחוללו בתוך מכל הפלסטיק. המשכתי בהפגנת האומץ העילאי ופיניתי את הדרך בזמן שהוא נשא את היצור החוצה ואז הסיר את מכסה הקרטון. הוא הניף את המכל ומר עכביש התעופף לגינה כדי לחזור ולהיות פראי וחופשי. עדיף בהרבה על לחטוף מנה של תרסיס הדברה בפרצוף.
"שמחה?"
"בטירוף. תודה לך."
נהמה.
"זוכר את הפעם הראשונה שלימדת אותי איך לעשות את זה? לא עשיתי את זה כמו שצריך וקצה המכל קטע ליצור המסכן את הרגל. חצי ממני היה מבועת, והחצי השני, דמע." למען ההגינות, רגליים של מברישנים הן שבירות באופן מוזר ונדרשת זריזות רבה כדי לוודא שהם לא יאבדו רגל או שתיים בתהליך.
נהמה נוספת.
נהדר. ככה נעביר את כל תקופת השהות שלי?
"לא שאני לא מתה על מצב הרוח המזופת הזה שאתה מפגין," אמרתי. "אבל סתם מסקרנות, אולי אנחנו יכולים לדבר על העניין ולשים אותו על השולחן? זאת אומרת, להתמודד איתו, אולי?"
הוא הזדעף. "אין סיכוי."
"אז אף פעם לא נדבר על זה?"
"קלטת על הניחוש הראשון."
לקחתי נשימה עמוקה והנפתי אגודל לאישור. "בסדר. נהדר. שיחה טובה, פיט. תודה שוב על שנפטרת מהעכביש."
מבט ממורמר נוסף והוא יצא מהחדר וחזר לשוטט בבית. ללא ספק הוא היה בדרכו להסתתר במשרד שלו.
עכבישים מרפרפים וגברים מסוגרים. לאן לעזאזל הכנסתי את עצמי?