ללכת בעקבות הלב (מחודש)

איך מעבירים געגועים ואהבה אל מעבר לאוקיינוס? נכדתה של אולגה עזבה את ביתן בצפון איטליה ונסעה לארצות הברית, ואולגה משתוקקת לספר לה את האמת על העבר שלה, ולשתף אותה בדבר החשוב ביותר שלמדה: להקשיב ללב וללכת בדרך שהוא מתווה. אבל היא לא רוצה לחשוף את מצבה הבריאותי הרעוע, מחשש שנכדתה תרגיש מחויבת לחזור הביתה.

אז היא כותבת מכתבים, שלא יישלחו, ובהם היא משתפת את נכדתה בגילוי לב בנבכי חייה. היא מספרת על הוריה, אנשים נוקשים ומיושנים<... /span>, שגידלו אותה בתחילת המאה ה־20 ללא גילויי חיבה וגרמו לה להרגיש דחויה ובודדה; על שאיפתה למצוא בן זוג שיהיה שותף לחיי הנפש והרוח העשירים שלה, שאיפה שלא הייתה מקובלת בתקופת נעוריה. היא חושפת את האהבה הגדולה שלה לגבר שפגשה במקרה, אהבה אשר חוללה מהפך בחייה, והובילה לסוד שהסתירה במשך כל השנים. במכתביה מביטה אולגה לאחור על שנותיה וכותבת בכנות כובשת על תשוקה ורגש, על אובדן וכאב, על חרטה והשלמה.

פרק ראשון

אוֹפּיצ'ינה, 
16 בנובמבר 1992

נסעתְ לפני חודשיים, וכבר חודשיים לא הגיעה אליי שום ידיעה ממך, חוץ מגלויה אחת שהודעת בה כי את עדיין חיה. הבוקר, בגינה, עמדתי שעה ארוכה מול הוורד שלך. אף על פי שכבר הגיע סתיו, הוא עדיין מזדקר בצבע הארגמן שלו, בודד ומחציף, מתנשא מעל שאר הצמחים הכבויים כבר. את זוכרת מתי שתלנו אותו? היית בת עשר. ומעט קודם קראת את 'הנסיך הקטן'. נתתי לך אותו מתנה, פרס על הצלחתך בלימודים. הוקסמת מהסיפור. מכל הדמויות אהבת את הוורד ואת השועל; לעומת זאת לא מצאו חן בעינייך עצי הבָּאוֹבַּבּ, הנחש, הטייס, ואף לא כל האנשים הריקניים והשחצנים, היושבים על כוכבי הלכת הזעירים שלהם ומשוטטים בחלל. וכך יום אחד, בארוחת הבוקר, אמרת: "אני רוצה שיהיה לי ורד." וכאשר התנגדתי וטענתי שכבר יש לנו ורדים רבים, ענית: "אני רוצה ורד שיהיה רק שלי, אני רוצה לטפל בו, לגדל אותו." כמובן, נוסף על הוורד רצית גם שועל. בערמומיות האופיינית לילדים לא רצית משהו בלתי אפשרי, אלא ביקשת קודם את הדבר הפשוט. איך יכולתי למנוע ממך את השועל אחרי שהענקתי לך את הוורד? התווכחנו על כך רבות, ולבסוף התפשרנו על כלב.
בלילה לפני שהלכנו להביאו לא עצמת עין. מדי חצי שעה הקשת על דלת חדרי ואמרת: "אני לא מצליחה לישון." לפני שבע בבוקר כבר אכלת, התלבשת והתרחצת; ישבת על הכורסה וחיכית לי, לבושה במעיל. בשמונה וחצי היינו בשער מכלאת הכלבים. אך עדיין לא פתחו אותה. הבטת בין הסורגים ושאלת: "איך אדע מי הכלב שלי?" קולך היה רווי התרגשות. עודדתי אותך. אל תדאגי, אמרתי, זכרי איך אילף הנסיך הקטן את השועל.
חזרנו אל המכלאה שלושה ימים, בזה אחר זה. היו שם יותר ממאתיים כלבים, ורצית לראות את כולם. נעצרת לפני כל כלוב, עמדת שם בלא תנועה, שקועה בהרהורים, כאדישה. בינתיים כל הכלבים הטילו את עצמם אל הרשת, נבחו, קיפצו, ניסו לתלוש ברגליהם את הסבכה. הממונָה על המכלאה באה איתנו. חשבה אותך לילדה ככל הילדות, וכדי לעזור לך להחליט הראתה לך את הכלבים היפים ביותר: "תביטי על הקוֹקר־ספנייל הזה," אמרה לך, או: "איך נראה לך הקוֹלי הזה?" ענית לה במעין אנחה והמשכת ללכת בלי להקשיב לדבריה.
את בַּק פגשנו ביום השלישי של דרך הייסורים הזאת. הוא ישב מאחור, באחד הכלובים ששיכנו בהם את הכלבים המחלימים. כאשר הגענו אל מול הסבכה שלו הוא לא רץ לקראתנו כשאר הכלבים, אלא נותר יושב במקומו, ואפילו לא נשא את ראשו. "את זה," קראת, והורית עליו באצבע. "אני רוצה את הכלב הזה." את זוכרת את ארשת פניה הנדהמת של האישה? היא לא יכלה להבין למה את רוצה לקחת לך את הכלב חסר הצורה. שכן בק היה קטן גוף. אך ממדיו הזעירים הכילו כמעט את כל הגזעים בעולם. ראשו היה של כלב זאב, אוזניו רכות ורפויות כשל כלב ציד, רגליו מעוקמות כרגלי כלב שפלן, זנבו מזדקר כשל וולש־טרייר, ופרוותו שחורה־שחומה כפרוות דוברמן. כאשר הלכנו למשרד לחתום על המסמכים, הפקידה סיפרה לנו עליו. השליכו אותו ממכונית נוסעת בתחילת הקיץ. הוא נפצע קשה בנפילתו, ולכן אחת מרגליו האחוריות הפכה משותקת.
בק יושב עכשיו לצידי. בשעה שאני כותבת הוא נאנח מדי פעם ומקרב את קצה אפו לרגלי. חרטומו ואוזניו הלבינו כמעט לגמרי, וכבר זמן מה מכסה את עיניו הקרום המצעף תמיד את עיני הכלבים הזקנים. מראהו נוגע לליבי. נדמה שלידי נמצא חלק ממך, החלק האהוב עליי ביותר, אותו חלק שלפני שנים רבות, בין מאתיים שוכני המכלאה, ידע לבחור באומלל מכולם, במכוער ביותר.
בחודשים אלה, כשאני משוטטת לבדי בבית, כבר נעלמו שנות אי ההבנה ומצבי הרוח הרעים שעברו עלינו יחד. נותרו כאן רק הזיכרונות מהיותך ילדה, אפרוח פגיע, תועה בדרכו. אל הילדה הזאת אני כותבת, לא לאדם היהיר העוטה־שריון־מגן של העת האחרונה. הוורד הציע לי לעשות זאת. הבוקר כשעברתי לידו אמר לי: "קחי נייר וכתבי לה מכתב." אני יודעת שברגע נסיעתך החלטנו לא לכתוב זו לזו, ואני מכבדת זאת בלב כבד. השורות הללו לעולם לא יישלחו אלייך לאמריקה. אבל הן יצפו לך, אם לא אהיה עוד כאן בשובך. למה אני אומרת זאת? כי לפני חודש חליתי בצורה חמורה בפעם הראשונה בחיי. ולכן עכשיו אני יודעת שגם זה אפשרי: ייתכן שבתוך שישה או שבעה חודשים לא אהיה עוד כאן, לא אוכל לפתוח את הדלת לקראתך, לחבק אותך. פעם אמרה לי חברה שאצל אנשים שלא חלו מעולם, המחלה מתעוררת בפתאומיות ובאכזריות. כך בדיוק אירע לי: בוקר אחד, כאשר השקיתי את הוורד, מישהו כיבה פתאום את האור. אלמלא ראתה אותי אשתו של מר ראצמן מבעד לגדר המפרידה בין הגינות, יש לשער שהיית יתומה עכשיו. יתומה? כך אומרים כאשר סבתא הולכת לעולמה? אינני בטוחה. אולי הסבים נחשבים שוליים, ולכן אינם מצריכים מינוח המציין במדויק את סוג אובדנם. מותירים אותם בטבעיות לאורך הדרך, בהיסח הדעת, כמו ששוכחים מטריות.
כאשר התעוררתי בבית החולים לא זכרתי כלום. עיניי עוד היו עצומות וחשתי שצמח לי שפם ארוך ודק כשפמו של חתול. ברגע שפקחתי את עיניי הבחנתי שאלֶה שני צינורות פלסטיק דקיקים; הם יצאו מתוך אפי ונמתחו לאורך שפתיי. סביבי היו רק מכונות מוזרות. לאחר ימים אחדים העבירו אותי לחדר רגיל, שהיו בו עוד שני חולים. שם באו לבקר אותי יום אחד אחר הצהריים מר ראצמן ואשתו. "את עדיין חיה," אמר לי, "הודות לכלב שלך, שנבח כמו משוגע."
אחרי שכבר התחלתי לקום מהמיטה נכנס לחדר רופא צעיר, אשר ראיתי כמה פעמים קודם לכן בביקורי הרופאים. הוא הביא כיסא והתיישב ליד מיטתי. "אין לך קרובי משפחה שיכולים לדאוג לך," אמר, "ולכן עליי לדבר איתך בגלוי וביושר." הוא דיבר, ואני התבוננתי בו יותר משהקשבתי לדבריו. שפתיו היו צרות, וכפי שאת יודעת, מעולם לא מצאו חן בעיניי אנשים בעלי שפתיים צרות. לדבריו, מצב בריאותי חמור ביותר, ולפיכך לא אוכל לשוב הביתה. הוא ציין לפניי את שמותיהם של שניים־שלושה בתי הבראה למבוגרים שיש בהם שירותי סיעוד, ובהם אוכל לגור. כנראה הבין משהו לפי הבעת פניי, שכּן מייד הוסיף: "אל תחשבי שמדובר בבית מרפא מיושן. עכשיו הכול השתנה, החדרים מוארים היטב, ומסביב יש גנים גדולים שאפשר לטייל בהם." "אדוני הרופא," אמרתי לו אז, "שמעת על האסקימואים?" "ודאי ששמעתי," ענה וקם ממקומו. "זהו, אתה רואה, אני רוצה למות כמוהם," וכיוון שנראה לי שלא הבין, הוספתי: "אני מעדיפה ליפול על הפנים בין הקישואים בגן הירק שלי, ולא לחיות שנה נוספת כשאני מרותקת למיטה בחדר עם קירות לבנים." כשאמרתי את זה הוא כבר עמד ליד הדלת. חיוך מרושע עלה על פניו. "הרבה אומרים כך," אמר לפני שהלך, "אבל ברגע האחרון כולם רצים לכאן שיטפלו בהם, רועדים כעלה נידף."
אחרי שלושה ימים חתמתי על מסמך מגוחך, ובו הצהרתי שאם במקרה אמות, האחריות תהיה אך ורק שלי. מסרתי את המסמך לידי אחות צעירה בעלת ראש קטן וזוג עגילי זהב ענקיים, ואחר כך נשאתי את חפציי המעטים בשקית פלסטיק והלכתי לתחנת מוניות.
בק התחיל לרוץ סביב־סביב כמטורף ברגע שראה אותי מופיעה בשער; אחר כך, כדי להפגין את אושרו, הרס שתיים־שלוש ערוגות בעודו נובח. הפעם לא הייתי מסוגלת לכעוס עליו. כאשר התקרב אליי ואפו מטונף מאדמה אמרתי לו: "ראית, זקן שלי? אנחנו שוב יחד." וגירדתי מאחורי אוזניו.
בימים הבאים עשיתי מעט, ולעיתים לא עשיתי דבר. אחרי האירוע אני כבר לא שולטת כמו קודם בצד שמאל של הגוף. במיוחד היד מתנועעת לאט. אבל מכעיס אותי שהיא תגבר עליי, לכן אני עושה הכול כדי להשתמש בה יותר מביד השנייה. קשרתי סרט ורוד על מפרק היד, וכך בכל פעם שעליי לאחוז במשהו, אני זוכרת להשתמש בשמאלית ולא בימנית. כל עוד הגוף פועל, לא משערים לאיזה אויב הוא עלול להפוך: אם נכנעים ומפסיקים להתנגד לו, ואפילו לרגע, מייד מפסידים במערכה.
על כל פנים, מאחר שראיתי שאני כבר לא שולטת בגופי כמקודם, נתתי זוג מפתחות לאשתו של ולטר. והיא מבקרת אותי מדי יום, ומביאה לי כל דבר שאני זקוקה לו.
בשעה ששוטטתי בבית ובגינה רדפה אותי המחשבה עלייך, והפכה ממש לדיבוק. פעמים רבות הגעתי לטלפון והרמתי את השפופרת בכוונה לשלוח לך מברק. אבל בכל פעם שענו במרכזייה, החלטתי לא לעשות זאת. בערב, בשעה שישבתי בכורסה — ומולי הריקנות וסביבי דומייה — נהגתי לשאול בליבי מה כדאי לי לעשות. מה עדיף בשבילך, כמובן, לא בשבילי. בשבילי היה ודאי נעים הרבה יותר להמשיך כשאת לצידי. אני בטוחה שלוּ הודעתי לך על מחלתי, לא היית נשארת עוד באמריקה, אלא שבה הנה. ואחרי כן? אחר כך הייתי ממשיכה לחיות עוד שלוש־ארבע שנים, אולי אפילו על כיסא גלגלים, דעתי משובשת עליי מחמת הזִקנה, ואת היית ממלאת את חובתך וסועדת אותי. היית עושה את זה במסירות, אבל עם הזמן מסירות הנפש הייתה הופכת לזעם, לטינה. טינה משום שהשנים היו עוברות, ואת היית מבזבזת את עלומייך לריק: מפני שאהבָתי לך הייתה הופכת לבומרנג, מביאה את חייך למבוי סתום. כך אמר בתוכי הקול שמיאן לטלפן אלייך. וברגע שאמרתי שהצדק איתו, מייד נשמע בקרבי קול מנוגד. מה יהיה עלייך, שאלתי בליבי, אם ברגע שתפתחי את הדלת לא תמצאי את בק ואותי שמחים לקראתך, אלא תיכנסי לבית ריק, שומם זה זמן רב? יש דבר נורא יותר משיבה לא שלמה? ואם יגיע אלייך לאמריקה מברק ובו תתבשרי על מותי, האם לא תחושי שבגדו בך? שפגעו בך במכוון? ודאי תחשבי שמכיוון שבחודשים האחרונים לא נהגת איתי כיאות, הענשתי אותך בהסתלקותי בלי להודיע לך דבר. התנהגות כזאת לא תהיה בומרנג, אלא תהום פעורה, נדמה לי שאי אפשר לחיות לאחר מעשה כזה. המילים שהיה עלייך לומר לאדם היקר נותרות כלואות בקרבך לעד; האישה האהובה נמצאת שם, קבורה באדמה, לא תוכלי עוד להביט בעיניה, לחבק אותה, לומר לה את מה שעדיין לא אמרת.
הימים חלפו ולא יכולתי להחליט מה לעשות. לבסוף, הבוקר עלתה הצעת הוורד. כתבי לה מכתב, יומן קטן על הימים העוברים עלייך, שימשיך לארוח לך לחברה. לפיכך אני כאן, במטבח, לפניי מחברת ישנה, ואני נושכת את העט כמו ילד המתקשה להכין את השיעורים. האם זו צוואה? לא בדיוק, התכוונתי למשהו שילווה אותך בשנים הבאות, שתוכלי לקרוא בו בכל פעם שתחושי צורך שאהיה לידך. אל חשש, איני רוצה להטיף לך וגם לא לצער אותך. רק לפטפט מעט דרך קִרבה, כמו זו ששרתה בינינו פעם ואבדה לנו בשנים האחרונות. חייתי חיים ארוכים והותרתי מאחוריי אנשים רבים, ואני כבר יודעת שהמתים אינם מכבידים עלינו כל כך בגלל היעדרם, אלא בעיקר עקב הדברים שלא אמרנו זה לזה.
הייתי לך כאם בגיל מבוגר למדי, כאשר רוב בני האדם הם סבים. יש בכך יתרונות רבים. יתרונות בשבילך, שכן סבתא־אימא היא תמיד מסורה יותר וטובה יותר מאימא־אימא. ויש בכך גם מעלות בשבילי, שכן במקום להיטמטם בזקנתי כשאר בנות גילי, במשחקי קלפים ובבילוי שעות אחר הצהריים במועדון הקשישים, נסחפתי שוב בכוח לזרם החיים. אבל לפתע השתבש משהו. האשמה אינה בי וגם לא בך, אלא רק בחוקי הטבע.
הזִקנה והילדוּת דומות זו לזו. בשתיהן, מסיבות שונות, אנחנו חסרי הגנה למדי, עדיין איננו — או שכבר איננו — משתתפים בחיי המעשה, והדבר מאפשר לנו לחיות ברגישות שאינה כפופה לנוסחות, בפתיחוּת. רק בימי עלומינו מתחיל להיבנות סביב גופנו שריון סמוי מהעין. הוא מתגבש בגיל ההתבגרות ומתעבה עם השנים גם בבגרותנו. תהליך גדילתו דומה מעט לזה של הפנינים: ככל שמקום הפגיעה גדול ועמוק יותר, כן חזק יותר השריון המתפתח סביבו. ואולם עם חלוף הזמן מתחיל השריון להתבלות כבגד שלבשו זמן רב מדי, הופך דקיק במקומות שנעשה בהם שימוש רב יותר, עד שהוא נקרע פתאום בעקבות תנועה חדה. תחילה איננו שמים לב לשום דבר. אנחנו בטוחים שהשריון עוטף את כל גופנו, אבל יום אחד, לפתע, בגלל עניין טיפשי, אנחנו פורצים בבכי כילדים, ואיננו מבינים מדוע.
כשאני אומרת שביני לבינך נוצר פער טבעי, אני מתכוונת לתהליך הזה. בזמן שהשריון שלך התחיל להתגבש, שלי כבר נקרע לגזרים. לא יכולת לשאת את דמעותיי, ואני לא יכולתי לשאת את קשיחותך הפתאומית. אמנם ציפיתי שאופייך ישתנה בגיל ההתבגרות, אבל ברגע שהתחולל השינוי התקשיתי מאוד לשאת אותו. לפתע עמד לפניי אדם חדש, וכבר לא ידעתי איך לנהוג באדם הזה. בערב, במיטה, כאשר הרהרתי בכול, הייתי מאושרת מהמתרחש. אמרתי בליבי שאדם העובר את גיל ההתבגרות ואינו ניזוק כלל, לא יהיה לעולם מבוגר באמת. אבל בבוקר, ברגע שהטחת בפניי את הדלת בפעם הראשונה לאותו יום, הייתי מדוכאת מאוד. כמעט פרצתי בבכי. בשום אופן לא יכולתי לאזור כוח לעמוד כנגדך. אם תהיי פעם בת שמונים, תביני שבגיל זה חשים כעלים בשלהי ספטמבר. אור היום קצר יותר, והעץ מתחיל לאט לאט למצות את חומרי המזון שבתוכו. הוא שואב חנקן, כלורופיל ופרוטאינים מתוך הגזע, ואיתם נעלם גם הצבע הירוק, מתפוגגת הגמישות, אנחנו עדיין נותרים תלויים למעלה אבל יודעים שלא נותר לנו עוד זמן רב. זה אחר זה נושרים העלים הקרובים אלינו, אנחנו מביטים בהם בנפילתם, אחוזי אימה מפני משב הרוח. בשבילי את היית הרוח, בחיוניות שוחרת המדון של נעורייך. האם אי פעם הבחנת בכך, יקירתי? שתינו היינו על אותו העץ, אבל בעונות שונות לגמרי.
בזיכרוני עולה יום נסיעתך, היינו עצבניות כל כך, את זוכרת? לא רצית שאלווה אותך לשדה התעופה, ובכל פעם שהזכרתי לך לקחת משהו אמרת: "אני נוסעת לאמריקה, לא למדבר." כשעמדת לצאת קראתי לך בקול שהצטרד, למורת רוחי: "תשמרי על עצמך," ואת נפרדת מעליי בלי לפנות לאחור: "תשמרי על בק ועל הוורד."
את יודעת, באותו רגע חשתי שמץ אכזבה מדברי הפרידה שלך. אני זקנה רגשנית וציפיתי למשהו שונה, שגרתי יותר, כגון נשיקה או כמה מילות חיבה. רק בערב, כשלא הצלחתי להירדם ושוטטתי בחלוק בבית הריק, שמתי לב שלדאוג לבק ולוורד פירושו לשמור על חלק ממך שמוסיף לחיות לצידי, החלק המאושר שבך. הבחנתי גם שדברי הפקודה היבשים לא היו חסרי רגישות, אלא רוויי מתח נפשי של אדם העומד לפרוץ בבכי. זה השריון שדיברתי עליו קודם. את זוכרת מה נהגתי לומר לך בזמן האחרון? הדמעות שאינן זולגות שוקעות על גבי הלב, ועם הזמן מצטברות עליו כקרום ומשתקות אותו, בדומה לאבנית המצטברת במכונת הכביסה ומשביתה את פעולתה.
אני יודעת, הדוגמאות שלי מעולמה של עקרת הבית אינן מעוררות בך צחוק, אלא רוגז ושעמום. תביני: כל אדם מקבל השראה מהעולם המוכר לו ביותר.
עליי להיפרד מעלייך עכשיו. בק מייבב ומביט בי במבט מתחנן. גם הוא כפוף לסדרי הטבע. בכל עונה הוא יודע מה שעת הארוחה בדייקנות של שעון שוויצרי.