מיתוסים

המיתוסים היווניים הם מהסיפורים הגדולים בהיסטוריה. במשך אלפי שנים הם עברו מדור לדור ונתנו השראה למגוון עצום של סופרים ואמנים.

בידיו של סטיבן פריי, סיפורי הטיטאנים והאלים נהפכים לתיאור מבדר להפליא של הילולות וחגיגות, לוחמה וסגידה, הפקרות, רומנים ושיעורים לחיים, רציחות והתאבדויות, ניצחונות וטרגדיות.

אתם תתאהבו בזאוס, תידהמו מלידת אתנה, תזדעזעו מנקמת קרונוס וגאיה באורנוס, תבכו עם המלך מי... דאס ותצודו עם ארטמיס היפה והפראית.

ספרו הסוחף ועתיר המידע של סטיבן פריי מביא את הסיפורים האלה באופן נפלא אל העידן המודרני – ומראה שהם עודם מרהיבים ורלוונטיים.

סטיבן פריי הוא סופר, קומיקאי, שחקן ובמאי בריטי זוכה פרסים. הוא מתגורר לסירוגין בלוס אנג'לס ובלונדון.

"מיתוסים סוחף את קוראיו כמו שובר קופות מודרני. הוא מלא בחוש הומור חריף ומענג, ושנינותו של סטיבן פריי מעצימה את ההנאה עוד יותר." – הנשיונל

"בגרסה הסוחפת, המשעשעת והאינטימית הזאת יש הרבה קסם." – הגרדיאן

פרק ראשון

פתח דבר

כשהייתי די קטן, התמזל מזלי וקראתי ספר בשם "מעשיות מיוון העתיקה". זאת היתה אהבה ממפגש ראשון. בהמשך חיי איהנה מהמיתוסים ומהאגדות של תרבויות ועמים אחרים, אך כבר בסיפורים היווניים האלה היה משהו ששלהב אותי. האנרגיה, ההומור, התשוקה, העומק והאמינות של עולמם ריתקו אותי מההתחלה. אני מקווה שכך יהיה גם בשבילכם. אולי אתם כבר מכירים אחדים מהמיתוסים שיסופרו כאן, אבל אני מברך יותר מכול על הקוראות והקוראים שלא נתקלו קודם לכן בדמויות ובסיפורים של המיתולוגיה היוונית. אין צורך בשום ידע מקדים כדי לקרוא את הספר הזה, שכן הוא מתחיל ביקום ריק. על אחת כמה וכמה אין צורך ב"השכלה קלאסית", או בהבנה של ההבדלים בין נקטר לנימפה, בין סאטיר לקנטאור, בין אלות הגורל ואלות הנקם. אין שום דבר אקדמי או אינטלקטאולי במיתולוגיה היוונית. היא ממכרת, מבדרת, נגישה ואנושית להדהים.

אך מאין הם באו, המיתוסים של יוון העתיקה? אולי אם ננבור בסבך ההיסטוריה האנושית נצליח למשוך קצה חוט יווני ולעקוב אחריו עד למקורותיו, אבל כל מי שבוחר בתרבות אחת יחידה, באוסף אחד ויחיד של סיפורים, נוטל לעצמו בהכרח חירויות באשר למקורו האמיתי של המיתוס האוניברסלי. בימי קדם תהו בני אדם בכל העולם על מקורות הכוח המזינים את הרי הגעש, סופות הרעמים, נחשולי הענק ורעידות האדמה. הם היללו והוקירו את מקצב העונות, את מצעד הגופים השמימיים ברקיע הלילי ואת נס הזריחה היומיומי. הם שאלו את עצמם איך התחיל הכול. הלא־מודע הקולקטיבי של תרבויות רבות סיפר סיפורים על אלים זועמים, אלים שגוססים ומתחדשים, אלות של פוריוּת ומיני ישויות, שדים ורוחות של אש, מים ואדמה.

מובן שהיוונים לא היו העם היחיד שטווה מארג של אגדות וסיפורי עם מהחומרים המבלבלים של הקיום. אם מתעקשים לנקוט גישה ארכיאולוגית ופלאו־אנתרופולוגית, אפשר למצוא חוט מקשר בין האלים של יוון לבין אבות השמים, אלות הירח והשדים מהסהר הפורה של מסופוטמיה - עיראק, סוריה וטורקיה של ימינו. לבבלים, לשומרים, לאכדים ולתרבויות אחרות מהאזור ההוא, שפרחו הרבה לפני היוונים, היו סיפורי בריאה ואגדות עם משלהם, ולסיפורים האלה, כמו לשפות שסופרו בהן, יש מקורות בהודו ולפני כן מערבה משם, באפריקה הפרהיסטורית, ערש המין האנושי.

אבל בכל פעם שאנחנו מספרים סיפור, עלינו לחתוך את החוט הנרטיבי במקום כלשהו כדי ליצור נקודת התחלה. במיתולוגיה היוונית קל לעשות זאת, כי היא שרדה בפירוט, בעושר, בחיים ובצבע שמייחדים אותה מהמיתולוגיות האחרות. המשוררים הראשונים הם שתיעדו ושימרו אותה, והיא התגלגלה עד אלינו בקו ישר ובלתי קטוע, שנמשך כמעט מראשית הכתיבה ועד ימינו. אף שלמיתוסים היווניים יש הרבה במשותף עם המיתוסים של סין, פרס, הודו, בני המאיה, אפריקה, רוסיה, אמריקה הילידית, עם ישראל והעמים הנורדיים, הם בראש ובראשונה - כפי שאומרת הכותבת והמיתוגרפית אדית המילטון - "פרי יצירתם של המשוררים הגדולים".¹ היוונים היו הראשונים שכתבו סיפורים קוהרנטיים היוצרים עולם שלם, ואולי אפשר אף לומר "ספרות", על אודות האלים, המפלצות והגיבורים שלהם.

קשת המיתוסים היווניים עוקבת אחר עליית המין האנושי ומאבקנו לשחרר את עצמנו מידם המתערבת של האלים - מהתעללותם, מתחמנותם ומשלטונם הרודני על חיי האדם והתרבות האנושית. היוונים לא התרפסו בפני אליהם. הם היו מודעים לצורך היהיר שלהם בתחינות ובהוקרה, אבל האמינו שהאדם שווה להם. במיתוסים שלהם באה לידי ביטוי ההבנה שמי שיצר את העולם המבלבל הזה, על כל אכזריותו, יופיו, טירופו, נפלאותיו, גחמותיו ועוולותיו, לבטח היה בעצמו אכזרי, יפה, מטורף, נפלא, גחמני ובן עוולה. היוונים בראו אלים בדמותם: לוחמניים אך יצירתיים, חכמים אך פראיים, אוהבים אך קנאים, עדינים אך חסרי רחמים, חומלים אך נקמנים.

ספר זה מתחיל בהתחלה, אבל אינו מסתיים בסוף. אילו כללתי בספר גיבורים כמו אֶדיפּוּס, פֶּרסֶאוּס, תֵסֶאוּס, יאסוֹן, הֵרקולס ותיארתי לפרטיה את מלחמת טרויה, הוא היה כבד כל כך שאפילו טיטאן לא היה מצליח להרים אותו. יתרה מזאת, כל ענייני בספר זה הוא לספר את הסיפורים, לא להסביר אותם או לחקור את האמיתות האנושיות והתובנות הפסיכולוגיות שבבסיסם. המיתוסים האלה כה מטלטלים, כה מפתיעים, כה רומנטיים, קומיים, טרגיים, אלימים ומקסימים, שהם מרתקים מספיק כדי לעמוד כסיפורים בפני עצמם. אם תוך כדי קריאה לא תוכלו שלא לתהות מה נתן ליוונים השראה להמציא עולם עשיר כל כך ומורכב כל כך בדמויותיו ובאירועיו, אם תמצאו את עצמכם מהרהרים באמיתות העמוקות שהמיתוסים מקפלים בתוכם - זה בלי שום ספק חלק מההנאה.

והנאה היא הסיבה העיקרית לצלול לתוך עולם המיתולוגיה היוונית.

סטיבן פריי

מתוך הכאוס

בימינו מקובלת התפיסה שמקור היקום הוא במפץ גדול, אירוע יחיד שהוליד באבחה אחת את כל החומר שממנו עשויים הכול וכולם.

ביוון העתיקה ראו את הדברים אחרת. היוונים אמרו שלא מפץ היה ההתחלה של הכול, אלא כָּאוס.

האם הכאוס היה אל - ישות בראשיתית - או מצב של אַין? או שמא היה הכאוס, בדומה לאופן השימוש שלנו במילה כיום, מין בלגן איום ונורא, כמו חדר של נער מתבגר, רק גרוע יותר?

אולי יש לדמיין את הכאוס כמעין פיהוק קוסמי עצום, כמו זה שבוקע מפי תהום פעורה, חשוכה.

איני יודע אם הכאוס יצר חיים וחומר יש מאין, אם הוא פלט אותם בפיהוקו או חלם אותם או ברא אותם באיזו דרך אחרת. לא הייתי שם. וגם אתם לא. ואף על פי כן, במובן מסוים כן היינו שם, כי כל החלקים שמרכיבים אותנו היו שם. די אם נאמר כי היוונים חשבו שכאוס הוא שהתחיל, באנחה אדירה, במשיכת כתפיים מטלטלת, בשיהוק, בשיעול או בפליטה, את שרשרת הבריאה הארוכה שהסתיימה בפינגווינים ופניצילין, חלזונות וחיידקים, כלבי ים, אריות ים, אריות, בני אדם ונרקיסים, רצח ואמנות ואהבה ובלבול ומוות וטירוף ועוגיות.

תהיה האמת אשר תהיה, מוסכם כיום במדע שהכול נועד לשוב לכאוס. המדענים קוראים לגורל הבלתי נמנע הזה אנטרופיה: חלק מהמעגל הגדול שנע מכאוס לסדר ושוב לכאוס. המכנסיים שלנו החלו כאטומים כאוטיים שהתמזגו איכשהו לכדי חומר שהתארגן במשך עידן ועידנים, עד שנהיה לדבר חי שהתפתח לאטו והפך לצמח הכותנה שנארג בצורה הנאה שעוטפת את רגלינו הנאות. עם הזמן נזנח את המכנסיים האלה - לא ברגע זה, אני מקווה - והם יירקבו במזבלה או יישרפו. כך או כך, החומר שלהם ישתחרר לו אט־אט וייהפך לחלק מהאטמוספרה של כוכב הלכת שלנו. וכשהשמש תתפוצץ ותיקח איתה כל חלקיק וחלקיק מהעולם הזה, כולל רכיבי המכנסיים שלנו, כל האטומים המרכיבים אותם ישובו אל הכאוס הקר. ומה שנכון למכנסיים שלנו נכון כמובן גם לנו.

אז הכאוס שהתחיל הכול הוא גם הכאוס שיסיים הכול.

אולי אתם מאותם אנשים ששואלים, "אבל מי או מה היו כאן לפני הכאוס?" או "מי או מה היו כאן לפני המפץ הגדול? בטוח היה פה משהו."

אז זהו, שלא היו. עלינו לקבל את העובדה שלא היה "לפני", כי עדיין לא היה זמן. אף אחד עוד לא לחץ על כפתור ההתחלה של הזמן. אף אחד עוד לא צעק, "עכשיו!" ומכיוון שהזמן עדיין לא נוצר, למילות זמן, כמו "לפני", "במהלך", "כאשר", "אז", "אחרי האוכל" או "ביום רביעי שעבר", לא היתה שום משמעות. זה יכול לחרפן, אבל ככה זה.

המילה היוונית ל"כל מה שישנו", לדבר שאנו מכנים "היקום", היא קוֹסְמוֹס. וברגע זה - אף על פי שהמילה "רגע" מתארת זמן ואין לה שום משמעות נכון לעכשיו (כמו גם הביטוי "נכון לעכשיו") - ברגע זה, קוסמוס הוא כאוס ושום דבר מעבר לו, כי כאוס הוא הדבר היחיד שיש. התמתחות לקראת, כיוון כלי התזמורת...

אבל העסק עומד להשתנות מהר מאוד.

הסדר הראשון

מתוך הכאוס חסר הצורה צצו שניים: אֶרֶבּוֹס וניקְס. ארבוס היה החושך, וניקס היתה הלילה. הם הזדווגו מיד, ויוצאי חלציהם המנצנצים היו הֶמֶרָה, יום, ואֶתֶר, אור.

בה בעת - כי הכול היה חייב לקרות במקביל עד שהזמן יבוא ויפריד בין האירועים - כאוס הביא ליקום שתי ישויות נוספות: גאיָה, הארץ, וטַרְטַרוֹס, המעמקים והמערות שמתחת לארץ.

אני מתאר לעצמי מה אתם חושבים: הברואים האלה נשמעים די מקסימים - יום, לילה, אור, מעמקים ומערות. אבל אלה לא היו אלים ואלות, הם אפילו לא היו דמויות. ואולי גם חשבתם לעצמכם שאם לא היה זמן, גם לא היה יכול להיות נרטיב דרמטי ולא היו יכולים להיות סיפורים - שכן סיפורים תלויים ב"היה היה" וב"מה קרה אחר כך".

אם כך חשבתם, צדקתם. מה שנוצר תחילה מתוך הכאוס היה חלקיקים קדמוניים, יסודיים, נטולי כל צבע, אופי או עניין. הם היו האלוהויות הבראשיתיות, הסדר הראשון של הישויות שמתוכו נוצרים כל האלים, הגיבורים והמפלצות של המיתולוגיה היוונית. האלוהויות האלה שכנו בבסיס הכול. הן הרהרו בכול. הן המתינו.

הריקנות הדוממת של העולם התמלאה כשגאיה הולידה שני בנים בכוחות עצמה.² הראשון היה פּוֹנְטוֹס, הים, והשני - אוּרָנוֹס, השמים. גם המרה ואתר התרבו, ולהם נולדה תאלַסָה, מקבילתו הנקבית של פונטוס הים.

אורנוס היה השמים והרקיע כפי שכל הישויות הבראשיתיות - ממש בהתחלה - היו הדברים שהן ייצגו ומשלו בהם.³ אפשר לומר שגאיה היתה הגבעות, העמקים, המערות וההרים, אך היא גם היתה מסוגלת לגבש את עצמה לצורה המסוגלת ללכת ולדבר. ענניו של אורנוס השמים שייטו להם במרום מעל גאיה, אבל גם הם יכלו ללבוש צורה מוכרת לנו. זה היה שלב מוקדם כל כך בחיי הכול. מעטים הדברים שנקבעו.

הערות