מרותקת

שלום לכם הורי הזולים,

אני עוזבת את הבית, כי נמאס לי מהשקרים (מכאן נובע: נמאס לי מכם). 

כשנפגשתי עם אמיר ("האח הגדול שלך," כמו שאתם קוראים לו), אצלו בבית, הוא סיפר לי הכול. על איך אמא היתה סטודנטית של אבא. ואז אבא החליף את אמא שלו באמא שלי, פשוט כי היא היתה יותר צעירה. איך הוא, אמיר, היה צריך לישון בשני הבתים ולהיות בבת אחת, תוך יום אחד, מאושר בשני הבתים. 

רק כשהוא עזב את הבית, כלומר, את שני הבתים, שבשניהם לא הרגיש בבית, הוא הבין שהוא היה אומלל. היה אומלל בבית שלכם, והיה אומלל בבית של אמא שלו. ואני לא ידעת... י עליו כלום. הוא היה "של אבא". רוני ואני ידענו תמיד שיש לנו חצי אח, כמו פרס לכאורה (או עונש) שאי אפשר לקבל או לראות. כי הוא באמריקה. 

אחרי שנפגשתי אתו, הבנתי שהסתרתם אותו בכוונה. שהוא מקסים מדי, אמיתי מדי. שהוא בעצם השקר שקבור כאן בבית. שלא משנה כמה נענה שהכול ממש ממש בסדר אתנו, לכם לא בסדר. לא בסדר כי יש כאן עוד משפחה קבורה מתחת לבלטות. הוא סיפר לי עוד דברים שלא בא לי להגיד לכם. תישארו קצת במתח. לא נורא. 

הלכתי. מתישהו אחזור. או שלא. 

תודה על קורת הגג היפה,

איה

 

דש ימני:

שבוע של ריתוק שגוזרים עליה הוריה של איה בגלל בריחתה מהבית הוא עונש שהופך גם לפרס. 

סגורה בחדר שלה, עם המוזיקה, האינטרנט והספרים, איה מקווה להתנתק קצת מהעולם שמעיק עליה בתקופה האחרונה. אבל העולם דווקא מתפרץ אליה. דרך הטלפון, המחשב, ואפילו מבעד לחלון. חברות וחברים, הוריה המודאגים, אחותה הקטנה, כולם נגלים לה פתאום באור חדש ומפתיע. יותר מכול, איה מחכה בשקיקה למכתבים שמגיעים אליה מאחיה הגדול שבניו יורק ומספרים לה את סיפור חייה שלא הכירה. ובין כל אלה, אהבה לא ממומשת מסתננת דרך סדק בדלת ולא ברור אם היא עומדת להיפתח לרווחה או להיטרק.

דש שמאלי:

יעל נאמן היא מן הסופרים המסקרנים והמקוריים הפועלים היום בארץ. ספריה הקודמים, "היינו העתיד" ו"כתובת אש" זכו לשבחי הביקורת, היו לרבי-מכר וקנו לה אוהבים רבים. נאמן היא זוכת פרס ראש הממשלה לשנת 2014.