פלדה רכה

גולדה מאיר, האישה היחידה עד כה שכיהנה בתפקיד ראשת ממשלת ישראל, התמודדה כל חייה עם תפיסות שמרניות בנוגע למקומן של הנשים בחברה. בילדותה נאבקה בהוריה על זכותה ללמוד והתגלתה כמנהיגה וכלוחמת צדק, כשעלתה לארץ נאבקה בסטיגמת "האמריקאית המפונקת" שחבריה החלוצים נטו להטביע בה, וגם כשנכנסה לחיים הפוליטיים דרשה שיכבדו אותה כאישה וכאדם. היא התעקשה להתקדם בשל כישוריה המקצועיים והצליחה להגיע לתפקידים בכירים ביותר, ששום אישה לא הגיעה אליהם לפניה. אבל להצלחה הזו היה גם מחיר: גו... לדה נקרעה בין אהבתה למשפחתה ובין אמונתה בציונות ושאיפתה ליצור חברה שוויונית בישראל, ונאלצה להקריב את חייה כרעיה וכאם כדי לשרת את המדינה. השילוב יוצא הדופן בין חמלה וקסם אישי לבין נחישות ותעוזה זיכה אותה באוהבים, במאהבים רומנטיים ובשונאים גם יחד, ודמותה המורכבת והמרתקת נקשרת עד היום להצלחות כבירות וגם לכישלונות כואבים. הספר פלדה רכה עוקב אחר סיפורה של גולדה מאיר, מילדותה ועד יום מותה, ומצטרף לסיפורי חיים מרתקים נוספים שכתבה גלילה רון–פדר-עמית, מבכירות סופרי הילדים והנוער בישראל.

פרק ראשון

פרק 1
1903

שוב הצרחות האלה.

ילדה בת חמש דוחפת את ראשה אל מתחת לכרית, אולי כך תצליח להגן על אוזניה, אבל ללא הועיל. הצעקות המחרידות רק הולכות ומתגברות והיא יודעת שאלה הן קריאות המצוקה של המעוּנים. הם מתייסרים. ליבה נקרע. מכים אותם במגלבים, פוצעים אותם, דם ניגר מהחריצים שחורצים בבשרם. הם הטובים, כי הם מבקשים להיטיב עם העניים, והמכים הם הרעים המענישים אותם על כך. בגילה, עדיין אין לילדה יכולת לרדת לעומקו של המאבק המתחולל סביבה, ושבגללו המעונים זועקים, אבל שֵיינה, אחותה הבכורה, הסבירה לה כמה דברים חשובים שהיא יכולה להבין: לצאר לא אכפת מנתיניו. בעיניו נחשבים רק האצילים והבורגנים בעלי הממון ורק ברצונותיהם הוא מתחשב. הפועלים הפשוטים, כמו גם האיכרים בכפרים, לא מעניינים אותו, והוא לא מוכן לאפשר להם לחיות חיים טובים יותר. לכן הוא מורה לשוטריו להכות עד מוות את כל מי שמבקש לצאת נגדו ואת כל מי שמבקש להיטיב עם ההמון. לכן הוא שלח קוזאקים לפִּינסק כדי שיהלכו אימים על התושבים.

"אז אם את רואה אותם מרחוק, גולדה'לה, או אפילו שומעת את פרסות הסוסים שלהם, תתרחקי במהירות מהמקום!" שיינה אמרה, "וגם אל אזור הביצות אל תעזי להתקרב, כי משם הם מגיעים. הם אכזרים מאוד. בכוונה הם דורסים את כל מי שנקרה בדרכם."

"וגם ילדים?" היא שאלה.

"גם ילדים," שיינה ענתה.

"כמו שקרה בקישיניב?" גולדה נבהלה.

"בקישינב זה היה רק נגד יהודים," שיינה הדגישה, "כאן הקוזאקים מכים את כולם."

גולדה מתיישבת. הצעקות לא נרגעות, ואצלה הן מתערבבות בפרטים שקלטה ממה שאירע בקישינב. שרפו שם חנויות של יהודים, היכו זקנים עד מוות, השליכו תינוקות מקומות עליונות. נהרות של דם זרמו ברחובות. היא מניחה את ידיה על אוזניה, היא כבר לא מסוגלת לעמוד בצעקות ובסיפורים.

כשהיא נמצאת לבדה בחדר, נדמה לה שהצעקות מלוות את נקישות פרסות הסוסים, והנה כולם באים להתנפל עליה. אם שיינה הייתה לצידה, היא לא הייתה נאלצת לצאת מהחדר. היא הייתה ניגשת אל מיטתה, נדחפת מתחת לשמיכה שלה ונרדמת במהירות לצידה. אבל שיינה איננה, שוב. בלילות היא תמיד נעלמת. לאן היא הולכת? אימא אמרה לה ששיינה הולכת לאספות סודיות, וגולדה כבר יודעת שבאספות האלה החברים מתכננים מהלכים חשובים, אבל את פשר המהלכים היא עדיין אינה מבינה.

היא מסירה את השמיכה. קר בחדר, הלילות בפינסק תמיד קרים ואת הבית קשה לחמם. היא מניחה את כפות רגליה על הרצפה וככה, יחפה, פונה אל הדלת. אבל כשהיא דוחפת את הידית כלפי מטה וסדק צר נפער, היא נעצרת.

"אני לא רואֶה שום מוצא אחר," קולו של אביה מגיע אליה מהמטבח.

"חשבת איך תממן את הוצאות הדרך?" אימה תוהה.

"אחסוך ככל יכולתי ואולי אבקש הלוואה מאביך," אביה עונה, "גם הוא בוודאי מבין שכאן אין לי כל סיכוי."

גולדה נצמדת אל הקיר. אין לה מושג על מה הוריה משוחחים, אבל ליבה אומר שמדובר בנושא כואב שהם מבקשים להסתיר מהילדות, ולכן מוטב שלא ידעו שהיא מצותתת. על המצב שממנו "אין מוצא אחר" אין צורך לספר לה, היא חיה אותו יום יום, העוני והמחסור לא ניתנים להסתרה. הרי זו הסיבה שבגללה הם ארזו את חפציהם המעטים, עזבו את קייב וחזרו לפינסק שבה מתגוררים סבה וסבתה, הורי אימה. התקווה שאביה הנגר יוכל להקים נגרייה מכובדת, שתתקין ספריות לבתי הספר בקייב, נכזבה. אפילו הרישיון שהוא קיבל מהממשלה לא עזר לו. האנטישמיות שהביאה את ההמון לפרוע פרעות בקישינב, הכריעה גם בעניין הזה. הספריות אמנם הותקנו, אבל מנהלי בתי הספר של העיר סירבו לרכוש אותן מנגר יהודי.

"לכמה זמן תיסע?" קולה של אימה קוטע את הרהוריה.

"אני מקווה שלא לזמן רב," אביה עונה, "אולי שנה, אולי שנתיים. אומרים שבאמריקה אפשר להתעשר מהר."

שנה? שנתיים? זמן ממושך כל כך? אמריקה???

"אומרים..." אימה נאנחת.

"כן," הוא משיב.

גולדה רועדת מקור.

אולי שנה? אולי שנתיים?

היא מכסה בידה על פיה כדי לעצור שיעול שמבקש לפרוץ. פחד נורא מציף את גופה הקטן ושיניה נוקשות. אמריקה נראית לה מעבר להרי החושך. כל כך רחוק? האם היא שמעה נכון? האם ייתכן שאביה מתכנן לעזוב את אימה, את שיינה, אותה ואת ציפקה התינוקת, ולנסוע אל מעבר לים?

"איפה נמצאת אמריקה?" את השאלה הזו היא מעיזה לשאול רק אחרי שהרעיון שאותו הגו הוריה, במטבח ובלחישות, קורם עור וגידים, וכל מה שהיה סודי הופך להיות גלוי, ואפילו נקבע מועד ליציאתו של אביה לדרך.

"מעבר לאוקיינוס הגדול," שיינה אומרת.

"ואיך מגיעים לשם?"

"באונייה."

"ואיפה האונייה שטה?"

"באוקיינוס הגדול."

"ואין סיכוי שהיא תטבע?"

"נקווה שלא," שיינה עונה.

בלילות הבאים גולדה שוב מתקשה להירדם. מחשבותיה מסיעות אותה אל האוקיינוס הגדול. היא מעולם לא ראתה את הים, גם לא בתמונות. מקווי המים היחידים שהיא מכירה הם "הביצות השחורות" של פינסק, שמהן, על פי אזהרות אימה ואחותה, עליה להתרחק, ולא רק מפחד הקוזאקים אלא גם מפני שהן רפש שאפשר לטבוע בו. וישנם כמובן שני הנהרות הזורמים בשצף קצף עד שהם נשפכים אל נהר הדְניֶיפְּר, נהר פְּריפְּיָאט החוצה את אזור הביצות ונהר פּינָה.

אבל ים?

איך נראה הים?

כדי לתאר לעצמה את האוקיינוס הגדול, היא נזקקת לדמיונה שימלא את החסר, והדמיון, כשהיא מזמינה אותו, תמיד מגיע. היא רואה ים סוער. היא רואה אונייה שעומדת לטבוע. היא רואה גבר גבוה, צנום מאוד, נאחז בסיפון, חסר אונים. מה יעשה אביה אם האונייה תטבע?

האם ידע להציל את עצמו?

זיכרונה מחזיר אליה תמונה מטושטשת, אבל כואבת מאוד, מקייב: אביה עומד בכניסה לביתם, פטיש בידו והשכן לצידו. שניהם מנסים לחסום את הדלת בקרשים, כי שמועות שנפוצו בשבוע האחרון מדברות על פוגרום נגד היהודים שעומד לפרוץ.

ואחרי שלמזלם הטוב הפוגרום לא התרחש, שיינה שאלה:

"אבא, באמת האמנת שהקרשים האלה יעצרו את הפורעים?"

האם זה מה שהיה בקישינב? קרשים שחוברו במסמרים לדלתות בתי היהודים עצרו את הפורעים?

עכשיו, יום יום גולדה מלווה את אימה אל בית הדואר, ויום יום שתיהן שבות הביתה מאוכזבות. חודשיים חלפו מאז עזב האב את פינסק, ואות החיים האחרון שהתקבל ממנו היה מאנגליה, שהוא הגיע אליה כדי לעלות על אונייה שתפליג לאמריקה. אמנם בעיתונים היהודיים ששיינה וחבריה קוראים לא נכתב דבר על אסון ימי כלשהו שהתרחש בתקופה האחרונה, ואף אוניית קיטור שהפליגה מפורתסמות שבדרום אנגליה לא עלתה על שרטון, אבל החרדות מתפוגגות רק כאשר המכתב הראשון מגיע מניו־יורק:

"הכול בסדר," מודיע יצחק משה מאבוביץ' לאשתו ולבנותיו, "ההפלגה עברה בשלום וכבר בשבוע הבא אתחיל לעבוד."

"קראי לי שוב את המכתב," גולדה מבקשת משיינה.

"קראתי לך כבר שלוש פעמים," שיינה מתרחקת ממנה.

"אם הייתי מסוגלת לקרוא בעצמי, לא הייתי מבקשת," גולדה אומרת.

"אלמֵד אותך לקרוא," שיינה מבטיחה.

"תמיד את אומרת שתלמדי אותי, אבל מתי תתחילי?" גולדה לוחצת.

"כשיהיה לי זמן," שיינה עונה.

"ומתי יהיה לך זמן?"

בפינת החדר ציפקה התינוקת בוכה. גולדה נעה לאחור, מושיטה את שתי ידיה אליה ומוציאה אותה מהעריסה. בשעות האלה שתי הבנות מופקדות על הטיפול בתינוקת, אימן חייבת לצאת לעבוד, אין לה ברירה. אילו גם שיינה הייתה מוכנה לתרום לפרנסת המשפחה, ייתכן שהמצב היה קל יותר. אבל שיינה מסרבת בתוקף. היא בוערת כולה באש הפעילות המהפכנית, נחושה לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר לחיות בו. לכן עד שאביהן יתעשר באמריקה, ויחזור ויביא איתו הון שיפתור את בעיות המשפחה, מישהו חייב לממן את הדירה הקטנה שנשכרה בביתו של השוחט המקומי, כמו גם את מעט המזון שיאפשר קיום.

ליד החלון גולדה עוצרת. היא מנסה להרגיע את ציפקה התינוקת, אבל זו, כמו להכעיס, ממשיכה לבכות.

"קחי אותה," גולדה מבקשת משיינה.

"אני חייבת ללכת," שיינה עונה.

"אבל אימא עוד לא חזרה!"

"היא תחזור עוד מעט."

"אז תלכי כשהיא תחזור."

"לא," שיינה לובשת מעיל, "אני ממהרת."

"אבל התינוקת בוכה..."

"תרגיעי אותה את," שיינה רוכסת את כפתורי המעיל, "את לא מבינה שיש בעולם דברים חשובים יותר?"

ילדה בת חמש עומדת מול אחותה המתבגרת, שלא מכבר מלאו לה 14, ובעיניה מופיעות דמעות. מצד אחד, הצעירה מעריצה את הבכורה, שיינה כל כך חכמה. שיינה יודעת הכול והיא ממשיכה ללמוד כדי לדעת עוד ועוד. ושיינה כל כך רהוטה, ונחושה, והעוצמה שהיא מקרינה כובשת את כל מי שבסביבתה. ואף על פי כן, ברגע הזה, נוכח בכי התינוקת, גולדה מרגישה חסרת אונים. היא מצפה מהבוגרת שתעזור לה. אבל לבוגרת יש עניינים אחרים, וכבר היא פונה אל הדלת ומתכוונת לצאת.

"רק תדעי לך, שאני יכולה לספר למקסים מה את עושה!" גולדה צועקת אחריה בייאוש.

שיינה עוצרת, ידה המושטת אל ידית הדלת תלויה באוויר.

"באמת?" היא מסתובבת אל גולדה.

"באמת," גולדה עונה.

"ומה תגידי לו?"

"מה?" גולדה מנתרת במקום, אולי זה מה שירגיע את בכייה של אחותה התינוקת.

"כן," שיינה פותחת את הדלת, "מה תגידי לו?"

"אני... אספר לו... את האמת..." קולה של גולדה קטוע בגלל ניתוריה.

"ומה האמת?" שיינה לא מוותרת.

"האמת היא שאת וכל החברים שלך רוצים לחסל את הצאר," גולדה צועקת, ולתדהמתה דווקא צעקותיה מרגיעות את הבכי של ציפקה.

שיינה מסדרת את הצעיף על צווארה.

"את יודעת מה יקרה לי אם תספרי את כל זה למקסים?" היא שואלת.

"מה יקרה לך?" גולדה באמת מתעניינת.

"יאסרו אותי וישלחו אותי לסיביר, ושם אני אמות מקור, ולעולם לא אחזור להיות אחותך, ולא אוכל ללמד אותך לקרוא," שיינה מדברת מהר, "זה מה שאת רוצה שיהיה?"

גולדה שותקת, ברור שזה לא מה שהיא רוצה שיקרה. וברור שהיא בכלל לא תעז לגשת לדבר עם מקסים, השוטר השכונתי הנושא אקדח בחגורתו. גם בלי קשר לאחותה ולענייניה הסודיים, היא מפחדת ממנו. שוטרים כמוהו היו בקישינב, ובמקום לעצור את הפורעים ביהודים, חברו אליהם, כפי ששיינה סיפרה לה, והתעללו ביהודים. לכן, בכל פעם שהיא רואה את השוטר מרחוק, היא בורחת. אבל ברגע הזה, כשהיא נחושה כל כך לעכב את אחותה, כל איום נראה לה ראוי.

"אולי תיקחי אותנו איתך?" היא חוסמת לאחותה את המעבר ומצביעה על התינוקת.

"האספות האלה הן לא בשבילך," שיינה אומרת.

"למה?"

"כי את קטנה," שיינה שולחת את ידה קדימה, תופסת בשולי שמלתה של גולדה, מושכת אותה אליה, דוחפת אותה לכיוון הקיר ומפנה לעצמה את הדרך, "הנה אימא מגיעה," היא אומרת ומתרחקת.

תחושה של עלבון מציפה את גולדה. היא מתקשה לבלוע רוק, כי גרונה חנוק. האספות האלה הן כל מה שיש לאחותה בראש. האספות האלה, והדיבורים, היא כבר שמעה את הדיבורים. האספות אמנם לא נועדו לילדות בנות חמש, אבל בשבתות כאשר הן מתקיימות כאן בחדר שבו היא עצמה גרה, מותר לה להיות נוכחת. הרי זה הבית שלה, שאליו שיינה הזמינה את החברים, ואין לה זכות לסלק אותה ממנו. כאשר אימן יוצאת לבית הכנסת, החברים מתחילים להגיע. הם יודעים היטב, אסור להם להגיע מוקדם מדי, ומוטב להם לא לאחר כי חבל על כל רגע. והיא פותחת להם את הדלת.

התנור שמחמם את הדירה הקטנה מותקן בקיר ובולט ממנו. הבליטה היא מקום מושבה של המשתתפת הצעירה ביותר, שאותה לא ניתן להרחיק. רק גולדה מסוגלת לטפס ולהגיע אל התנור. כאן חם לה ונעים לה, מכאן היא בוחנת את הנוכחים ומנסה להבין על מה הם מדברים.

הנה פנחס והנה חיה ויצמן, הנה שמאי קורנגולד והנה שמואל. היום נושא הדיון הוא הצורך הדחוף ביותר בארגון הגנה עצמית של יהודים. שמאי אומר שהיהודים חייבים לקחת לידיהם את השמירה על חייהם, כי אי אפשר לסמוך על גויים. חיה ויצמן אומרת שאסור שפוגרום כמו זה שהיה בקישינב יחזור. שיינה מדברת וממקדת את מבטה בשמאי. בזמן האחרון היא לא מפסיקה לדבר עליו, ומהתלחשויות שהגיעו אל אוזניה של גולדה נודע לה שייתכן שאחותה מאוהבת בו.

מהמקום שבו גולדה יושבת אפשר לראות לא רק את הנוכחים בחדר, אלא גם את מה שקורה בחוץ, מעבר לחלון. זו הסיבה שבגללה היא הראשונה שמבחינה באימה החוזרת מבית הכנסת לאחר תפילת השבת, וכיוון שבאופן מסוים היא מרגישה שתפקידה לשמור על הנוכחים, היא מכריזה בקול רם:

"אימא הגיעה!"

"אתם יכולים להמשיך," שיינה אומרת, "היא לא תפריע לנו."

"את לא חושבת שמוטב שהיא לא תהיה עדת שמיעה לתוכניות?" פנחס שואל.

"אל תדאג, היא לא תהיה," שיינה יודעת היטב מה היא אומרת. והיא צודקת. עובדה, דלת הדירה אינה נפתחת והאם לא נכנסת הביתה. היא מתעכבת בחוץ. רק גולדה רואה אותה. האם צועדת הלוך וחזור, מסתובבת סביב הבית כאילו מחפשת משהו שאבד לה. אבל שום דבר לא אבד לה. הסיבה היחידה שבגללה היא מתרוצצת כך ונראית מתוחה היא דאגתה לבתה ולחבריה. בעל כורחה היא קיבלה על עצמה את התפקיד לשמור עליהם. אם חס וחלילה יתקרב שוטר, היא תמהר פנימה ותזהיר את הנאספים. רק זה חסר לה עכשיו, שבתקופת היעדרו של בעלה, בתה הבכורה תיתפס על ידי השלטונות בעיצומה של התארגנות יהודית אסורה, תיאסר ותגורש לסיביר.

"יכולת להיכנס הביתה," שיינה אומרת לבלומה אחרי שהאספה מסתיימת, "גם אם אנחנו מתכנסים כאן, זה עדיין ביתך."

"את טועה," בלומה עונה, "לא יכולתי."

"למה?"

"כי אתם צעירים לא זהירים, ואתם עלולים לסכן לא רק את עצמכם אלא את כולנו."

"אנחנו לא זהירים?"

"את חושבת שלא שמעתי מה קרה אתמול, אחרי תפילת ליל שבת?"

"מה קרה?" שיינה מיתממת, והיא נשמעת לגולדה כאילו אין לה מושג על מה אימן מדברת.

"הגבאי של בית הכנסת סיפר לכולנו איך הגבתם כאשר הוא אסר עליכם לערוך את הפגישה שלכם שם," קולה של בלומה צרוד. "באמת איימתם עליו שתירו בו באקדח, אם הוא לא יפתח לכם את הדלתות? באמת הכרחתם אותו לשמור עליכם מבחוץ, ולהודיע לכם אם מישהו עוין מתקרב? אתם לא מתביישים?"

שיינה שותקת. בלומה חולצת את נעליה, רגליה נפוחות. גולדה מביטה בה ומביטה באחותה. לרגע נדמה לה שאחותה נבוכה, אבל לא, מהר מאוד שיינה חוזרת לעצמה.

"אימא," היא אומרת, "גורל העם היהודי כולו חשוב יותר מאשר פרט כזה או אחר. הוא חשוב יותר גם מהגבאי. את לא מבינה שיש רק דרך נכונה אחת, ואנחנו אלה שהולכים בה?"

עיניה של בלומה מאדימות. גולדה נדחקת אל הקיר. המילים "רק דרך אחת נכונה" נצרבות בה. האומנם? אבל אם ישנה רק דרך אחת, איך ייתכן שאימה לא מכירה בה? אילו רק יכלה להיעלם בתוך הקיר הזה ולא להיות עדה לכאבה של אימה. החודשים החולפים מבלי שכסף מגיע מאמריקה מעיקים מאוד על בלומה. כל עול הפרנסה מוטל על כתפיה, ושיינה, היחידה שהייתה יכולה לעזור להשתכר עוד סכום כלשהו, מסרבת. כאבה של האם לא נוגע בה. היא טוענת בתוקף שהלימודים שלה והפעילות הציונית שלה חשובים יותר.

"בלי פרט כזה או פרט אחר אין עם!" בלומה מרימה את קולה.

"את חושבת רק על עצמך!" שיינה צועקת.

"אני חושבת רק על עצמי, ומה איתך?" דמעות זולגות מעיניה של בלומה.

"מה איתי?" שיינה נעה לאחור, "תכף תראי מה איתי," היא פותחת את הארון, מוציאה ממנו כמה בגדים, צוררת אותם לצרור וחוצה את החדר, "נמאס לי מהבית הזה!" היא אומרת, "אני מסתלקת מכאן!"

בלילה, במיטה, גולדה שוב מתקשה להירדם. שעות רבות חלפו מאז הריב בין אימה לאחותה, ושיינה לא חזרה הביתה. היא אינה דואגת לשלומה, לא קשה לה לנחש שהיא נמצאת במקום בטוח. שיינה בוודאי חצתה את הכביש והלכה לבית דודתה, אחותה של בלומה, המתגוררת ליד סבה וסבתה. זו לא הפעם הראשונה שהיא בורחת לשם. גולדה מודאגת מהימים שיבואו אחר כך, בלעדי שיינה. מי יתמוך באימה, כשאביה באמריקה?

האם עליה יוטל כל העול הזה?

ומי יטפל בה? הרי היא רק ילדה.

עבור גולדה, שיינה היא לא רק אחות בכורה, היא כמעט אם. היא גם המורה שלה, והיא הבטיחה ללמד אותה לקרוא ולכתוב. והיא גם הדוגמה שלה, כמוה בדיוק גולדה רוצה להיות, עקרונית כל כך ומסורה עד כלות לרעיון אחד ויחיד, שרק הוא הרעיון הנכון ואין בלתו.

גולדה נשכבת על הצד. אולי תקום ותלך למטבח לנחם את אימה? היא מסירה את השמיכה, אבל לא קמה. קול צעדיה של האם בולם אותה. היא עוצמת עיניים, מהדקת את העפעפיים ומעמידה פני ישנה. ברגע הזה חסרונו של אביה מוחש הרבה יותר מאשר ברגעים אחרים. אם הוא היה כאן, הוא היה מטפל במצב בדרכו, והיא בוודאי הייתה משוחררת מדאגה ונרדמת.

אימה מתקרבת אליה. כיוון שעיניה עצומות והחדר חשוך, גולדה רק מריחה אותה. בלומה מרימה את שולי השמיכה שנשמטה ונאנחת. אחר כך היא פונה אל העריסה של ציפקה, ומתיישבת על הכיסא הרעוע שניצב לצידה. ככה, עם ראש שמוט, מכוסה במעיל שמשמש אותה ליציאה מהבית, גולדה תמצא את אימה כשיעלה השחר.

"אימא," היא תגיד לה ותשלח את ידה לגעת בכתפה, "כבר בוקר."

הרחבה לפרק 1

פִּינְסְק - עיר שנמצאת היום בבלארוס, על גבול אוקראינה, אבל בתקופה המתוארת הייתה שייכת לאימפריה הרוסית. העיר יושבת באזור ביצות. היישוב היהודי התקיים בה עוד מהמאה ה-15. בתקופת נערותו התגורר בעיר גם חיים ויצמן, נשיא מדינת ישראל הראשון. 

פרעות קישִׁינֶב - פרצו ב-1903 בעיר קישינב שבאימפריה הרוסית (היום עיר הבירה של מולדובה), אחרי שני אירועים שבהם הואשמו היהודים: נמצאה גופתו של נער נוצרי בעיר דובסרי הרחוקה כ-25 קילומטרים מקישינב; ונערה נוצרייה שניסתה להתאבד נמצאה מתה בבית חולים יהודי. הנוצרים טענו ששניהם נרצחו על ידי יהודים כדי להשתמש בדמם לאפות מצות לחג הפסח. בעקבות ההסתה פרץ פוגרום אכזרי שבו יהודים נרצחו, בתים נהרסו, ספרי תורה נשרפו וחנויות נבזזו. הפרעות [פּוֹגרוֹם ברוסית] שכנעו את הרצל להציע תוכנית מיידית לפתרון בעיית היהודים - ליישב אותם באוגנדה ("תוכנית אוגנדה"). הפרעות הוכיחו ליהודים שאין לסמוך על הגנת הגויים ושהם חייבים להקים ארגון הגנה עצמית.

ארגון הגנה עצמית - התארגנויות הגנה עצמית החלו בעקבות פרעות קישינב, ובאו לידי ביטוי בפרעות 1905 שהתחוללו באודסה וברחבי האימפריה הרוסית. במהלך הפרעות נגד היהודים, לעיתים קרובות המשטרה והשלטונות הרוסיים עמדו מנגד. תחושת היהודים הייתה שלא רק שהשלטונות מפקירים אותם, אלא שלעיתים הם אפילו מעודדים את ההמון לפגוע בהם. כך הם מעבירים את השנאה של עוולות השלטון אל היהודים. מסיבה זו קבוצות של צעירים יהודים התחילו לאגור נשק ולהתארגן

בחשאי לקראת הדיפת הפרעות בכוחות עצמם.