קירקה

זהו סיפורה המהפנט של המכשפה קִירְקֶה. היא אמנם נולדה לחיי הנצח של האלים, אבל לא זכתה לרשת את כוחו של אביה, אל השמש,

או את השאפתנות של אמה, הנימפה פֶּרְסֶה. למעשה קירקה היא אכזבה להוריה: היא אינה יפה כאמה ואחיותיה,

קולה איננו מתנגן כקולן של הנימפות, יש לה מזג עיקש ועצמאי והיא מראה חיבת יתר לבני אנוש. גרוע מכך,

היא פיתחה כישרון לכישוף ומאיימת על האלים בכוחה. כי "מה יכול להטיל פחד על אל? כוח גדול מכוחו שלו"

... ir="RTL">האלים המפחדים מכוחה של קירקה מגְלים אותה לאי נידח, אבל היא אינה מתייאשת, אלא מנצלת את הגלות כדי ללמוד את קסם הצמחים,

לאלף חיות בר, לדקלם לחשים ולהתאמן בכישוף רב-עוצמה. לבדה על האי, היא מתבגרת ונהפכת לאישה מלאת תשוקה לחיים.

אהבה, חברות, יריבות, פחד, כעס וגעגועים ילוו אותה במפגשיה עם דֶדָלוֹס, האלה אַתֶנָה, מֶדֵיאָה הטרגית, אוֹדִיסֵאוּס הערמומי ולבסוף פֶּנֶלוֹפֶּה המסתורית.

קירקה הוא שירת הנצח המתריסה של אישה שבוערת כאש יוקדת בתוך אפלת עולמם של בני האדם.

מדלין מילר היא סופרת אמריקאית שהתמחתה בלימודים קלאסיים ומלמדת לטינית ויוונית בבית ספר תיכון.

רומן הביכורים שלה, שירו של אכילס, היה רב-מכר עולמי ויצא לאור בעברית במודן הוצאה לאור.

קירקה, ספרה השני, הפך גם הוא לרב-מכר מיד עם צאתו לאור, תורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם.

פרק ראשון

1

כשנולדתי, לא היה שם שיתאר את מה שאני. קראו לי נִימפָה, בהנחה שאהיה כמו אמי ודודותַי ואֶלֶף הדודניות שלי. היינו הנחוּתוֹת מבין הפְּחוּתוֹת שבאלוֹת, וכוחותינו היו כה צנועים עד שבקושי היה בהם די להבטיח לנו חיי נצח. דיברנו עם דגים וטיפחנו פרחים, שידלנו טיפות מעננים ומלח מגלי הים. המילה עצמה, נימפה, תחמה את אורך עתידנו ואת רוחבו. בשפתנו, פירושה אינו רק אֵלָה כי אם גם כלה.

אמי היתה אחת מהן, נָיאדָה, שומרת המעיינות והפלגים. היא לכדה את עינו של אבי כשבא לבקר במעונו של אביה שלה, אוֹקֵיאנוֹס. הֶליוֹס ואוקיאנוֹס התארחו אז לעיתים קרובות זה אצל שולחנו של זה. הם היו דודנים, בני אותו גיל, אף שלא נראו כך. אבי בהק בזוהר של ארד שנוצק זה עתה, ואילו אוקיאנוס נולד ולו עיניים דלוּחוֹת וזקן לבן שהגיע עד חיקו. ועם זאת, שניהם היו טיטאנים והעדיפו זה את חברתו של זה על פני חברתם של האלים זבי החוטם שהתהלכו על פני האולימפוס ולא חזו בבריאת העולם.

ארמונו של אוקיאנוס היה פלא־פלאים ושקוע עמוק בסלע שבבטן האדמה. אולמותיו מקומרי התקרה היו מצופים זהב, ומרצפות האבן שבחדריו הוחלקו משָנים של מדרך רגלי אֵלים. בכל חדר וחדר נישאו צליליו הקלושים של הנהר של אוקיאנוס, מקורם של כל המים המתוקים בעולם, נהר כה אפל עד שלא היתה כל דרך לדעת היכן הוא מסתיים ומתחילה קרקעית הסלע שתחתיו. על גדותיו צימחו עשב ופרחים עדינים ואפורים, וכן ילדיו של אוקיאנוס הרבים לאינספור, ניאדות ונימפות ואלֵי נהר. יחדיו - חלקלקים כלוּטרוֹת, צוחקים, פניהם בוהקות על רקע שמי הדִמדומים - הם חלקו ביניהם גביעי זהב, התגוששו, שיחקו משחקי אהבה. ובקִרבם, ביופי שעלה על יופיים הטהור של כל השאר, ישבה גם אמי.

שְׂערה היה בגוון ערמוני חמים, וכל קווּצה בו זהרה כאילו הוארה מתוך עצמה. אמי ודאי חשה במבטיו של אבי, הלוהטים כמשבי רוח הנישאים ממדורה. אני רואה אותה בעיני רוחי מסדרת את שמלתה כך שתיתלה אך בקושי על כתפיה. אני רואה אותה טובלת את אצבעותיה במים הנוצצים. ראיתי אותה זוממת אלף תכסיסים שכאלה אלף פעמים. אבי תמיד נלכד ברשתם. הוא האמין שהעולם נועד מטבעו לשמח ולרַצות אותו.

"מיהי?" שאל אבי את אוקיאנוס.

לאוקיאנוס כבר היו אז נכדים רבים מוזהבי עיניים שאבי הוליד לו, והוא שמח לחשוב שיהיו עוד. "בתי פֶּרְסֶה. היא שלך אם תרצה בה."

למחרת מצא אותה אבי לצד בריכת המעיין שלה שבעולם העליון. המקום היה יפהפה, שופע פרחי נרקיס דשֵׁנים, ומעליו סבכת ענפי אלון. המים היו חפים מכל זוהמה וצפרדעים מרוּפָּשׁוֹת, והיו בהם רק אבנים עגלגלות נקיות ועשב צמח על גדותיהם. אפילו אבי, שהיה שווה נפש לעידון שבאמנות הנימפות, התפעם למראהו.

אמי ידעה שהוא עומד לבוא. היא היתה עדינה ושברירית אך רבת־תושייה, ומוחה היה כצלופח חד שיניים. היא ידעה היטב היכן עוברת הדרך שתוליך את בנות מינה אל עבר הכוח והשררה, ודרך זו לא כללה ממזרים וגלמים ששורצים על גדות נהר. כשניצב לפניה במלוא תפארת מלבושיו, היא לגלגה עליו. שאתעלס איתך? למה לי?

אבי, כמובן, היה יכול לתבוע את מבוקשו. אבל הליוֹס החמיא לעצמו שכל הנשים נוהרות אל מיטתו בחפץ לב, שְׁפָחות ואלות כאחת. מזבחותיו העלו את עשן ההוכחה לכך, מְנָחוֹת שקיבל מאמהות שכרסן בין שיניהן ומממזרים שמחים וטובי לב.

היא אמרה לו, "העִסקה היא נישואים או לא־כלום. ואם נישואים, אז זכור: תוכל לקחת לך כל נערה שתרצה באוויר הפתוח, אבל אל כותלי הבית לא תביא אף לא אחת. אני ורק אני אמשול בחדרי ביתך."

תנאים, אילוצים. הם היו בבחינת חידושים לאבי, ואם יש משהו שאֵלים אוהבים, הרי זה חידושים. "מוסכם," הוא אמר וכדי לחתום את העסקה העניק לה שרשרת מעשה ידיו מחרוזי ענבר נדירים ביותר. לימים, כשנולדתי, הוא נתן לה עוד מחרוזת, ועוד אחת עם לידת אחותי ואחריה שני אחַי. אינני יודעת מה היא נצרה בלבה יותר: את החרוזים המבהיקים עצמם או את קנאת אחיותיה כשענדה אותם על צווארה. אני משערת שהיתה מוסיפה וצוברת לה עוד ועוד מחרוזות כאלה לנצח, עד שהיו נתלות על צווארה כמו רתמת עוֹל על שור, אילולא עצרו בעדה האלים רמי־המעלה. בשלב זה כבר נודע להם מה טיב ארבעתנו. תוכלי ללדת עוד ילדים, הם אמרו לה, רק לא ממנו. אבל בעלים אחרים לא העניקו מחרוזות ענבר. זו היתה הפעם היחידה שראיתי אותה מתייפחת.

בשעת לידתי, דודתי - אחסוך מכם את שמה, היות שסיפורִי רווּי דודות - שטפה ועטפה אותי. דודה אחרת טיפלה באמי, משחה את שפתיה שוב באדום וסירקה את שְׂערה במסרקות שנהב. דודה שלישית ניגשה אל הדלת כדי להכניס את אבי פנימה.

"בת," אמרה לו אמי ועיקמה את אפה.

אבל אבי שמח בבנותיו, שהיו טובות מזג וזהובות כזיתים מבציר ראשון. גברים ואלים שילמו רבות תמורת הזכות להרבות איתן את זרעם, והאוצר של אבי נחשב לגדול אף מזה של מלך האלים בכבודו ובעצמו. הוא הניח את ידו על ראשי במחוות ברכה.

"היא תגדל להיות שידוך נאה," הוא אמר.

"כמה נאה?" רצתה אמי לדעת. היא חשבה שאולי תתנחם אם תדע שתוכל להחליפני בדבר־מה טוב יותר.

אבי שקל את השאלה ואגב כך שיחק באצבעותיו בפלומת שְׂערי, בחן את עיני ואת צורת לחיי.

"נסיך, אני חושב."

"נסיך?" אמרה אמי. "אתה מתכוון לבן תמותה?"

פניה עטו שאט נפש. פעם, כשהייתי קטנה, שאלתי איך נראים בני תמותה. אבי אמר, "אפשר לומר שצורתם כצורתנו, אבל רק כפי שצורתה של תולעת זהה לצורת לווייתן."

אמי דיברה בפשטות רבה יותר: כמו שקים גסים של בשר רקוב.

"היא ללא ספק תינשא לאחד מבניו של זאוס," התעקשה אמי. היא כבר החלה לדמיין את עצמה בסעודות משתה על האולימפוס, יושבת לימינה של המלכה הֵרָה.

"לא. שְׂערה מפוספּס כשְׂעַר שוּנר. והסנטר שלה. יש בו חדות שאינה נעימה לעין."

אמי לא הוסיפה להתווכח. כמו כולם, היא הכירה את הסיפורים על פרצי הכעס שהליוֹס נוטה להם לפעמים. גם אם ינצוץ כזהב, זכרי תמיד את האש שהוא פולט.

היא קמה. כרסה נעלמה, מותניה נחגרו שוב, ולחייה חידשו את ורדרדוּתן הבתולית והרעננה. בנות מיננו יודעות תמיד להתאושש במהרה, אבל היא היתה מהירה מכולן - אחת מבנותיו של אוקיאנוס, שפלטו תמיד את צאצאיהן כביצי דגים.

"בוא," היא אמרה. "בוא נעשה אחת טובה יותר."

גדלתי מהר. הייתי תינוקת למשך שעות אחדות, ופעוטה למשך עוד כמה דקות. אחת הדודות נשארה בביתנו בתקווה לשאת חן בעיני אמי וקראה לי נץ, קִירְקֶה, בגלל עיני הצהובות והצליל הדק והמשונה של בכיי. אבל כשהבינה שאמי מתייחסת לקיומה באותה אדישות שבה התייחסה לקיומה של האדמה שלרגליה, היא קמה והסתלקה.

"אמא," אמרתי, "הדודה נעלמה."

אמי לא ענתה. אבי כבר יצא אל השמים במרכבתו, והיא קישטה את שערה בפרחים והתכוננה לצאת בדרכי המים הנסתרות ולהצטרף אל אחיותיה שעל גדות הנהר המכוסות עשב. יכולתי לבוא איתה, אבל ידעתי שאז איאלץ לשבת כל היום לרגלי דודותי בעודן מרכלות על דברים שאיני מבינה ושאיני רוצה להבין. לכן נשארתי בבית.

מעונו של אבי היה חשוך ושקט. ארמונו שכן לצד זה של אוקיאנוס, קבור בסלע שבבטן האדמה, וקירותיו היו קירות לָבָה שחורה ומצוחצחת. ולמה לא? הם יכלו להיות כל דבר שבעולם, שַיִש אדום כדם ממִצרים או שׂרף מארץ ערב - אבי היה צריך רק להביע את מבוקשו. אבל הוא אהב את דרכה של הלבה השחורה לשקף את אורו, את משטחיה החלקלקים שניצתה בהם אש כשחלף על פניהם. כמובן, הוא לא שעה לכך שעם צאתו מהבית הם יהיו שחורים משחור. אבי מעולם לא הצליח לדמיין את העולם בלי שהוא עצמו נמצא בו.

בהזדמנויות שכאלה יכולתי לעשות כרצוני: להדליק לפיד ולרוץ ולצפות בלהבות העוקבות אחרי. לשכב על רצפת האדמה החלקה ולחפור בה בורות קטנים באצבעותי. לא היו בה שורשים או תולעים, אף שלא ידעתי שעלי לצפות להם. שום דבר לא חי באולמות הבית, מלבדנו.

כשאבי חזר עם לילה, האדמה רטטה כמו עורו של סוס, והבורות שחפרתי התכסו ונעלמו כלא היו. כעבור רגע שבה אמי והדיפה ניחוח פרחים. היא מיהרה לברכו לשלום, והוא הרשה לה להיתלות על צווארו, קיבל לידיו כוס יין וניגש אל מושבו האדיר והכסוף. הלכתי בעקבותיו והתיישבתי למרגלותיו. ברוך השב הביתה, אבא, ברוך השב.

בזמן ששתה את היין הוא שיחק דמקה. איש לא הורשה לשחק איתו. הוא הניח את אבני המשחק, סובב את הלוח והניח אותן שוב. אמי ציפתה את קולה בדבש. "למה שלא תבוא אל יצועי, אהובי?" היא הסתובבה על מקומה מול עיניו, לאט, וחשפה את גזרתה השופעת כאילו היא נצלית על שיפּוד. על פי רוב הוא זנח מיד את משחקו, אבל לפעמים לא, ואלה הרגעים שהיו אהובים עלי, כי אמי הלכה אז וטרקה מאחוריה את הדלת העשויה מעץ המוֹר.

לרגלי אבי, העולם כולו היה עולם של זהב. אור בקע בבת־אחת מכל עבר - מעורו הצהוב, מעיניו המבליחות, מהברק השחום של שערו. עורו היה חם כמחתת צלייה, והתקרבתי אליו ככל שהתיר לי, כמו לטאה אל סלע בצהרי היום. דודתי אמרה פעם שכמה מהאלים נחותי המעמד כמעט אינם מסוגלים להיישיר אליו מבט, אבל הייתי בתו, דמו ובשרו, ונעצתי את עיני בפניו זמן כה רב, עד שכאשר הסטתי אותן, פניו עדיין היו חקוקות בעיני רוחי, עדיין נצצו מהרצפות, מהקירות הזוהרים ומהשולחנות המשובצים אבני חן, ואפילו מעורי שלי.

"מה יקרה," שאלתי, "אם בן תמותה יראה אותך במלוא תפארתך?"

"הוא יישרף לאפר בשנייה אחת."

"ומה אם בן תמותה יראה אותי?"

אבי חייך. הקשבתי לצלילי אבני הדמקה הנעות על גבי הלוח, לרחש המוכר של שיש כנגד עץ. "אם כן, בן התמותה יראה בעצמו בר מזל."

"לא אשרוף אותו?"

"ודאי שלא," הוא אמר.

"אבל עיני הן כמו שלך."

"לא," הוא אמר. "תסתכלי." מבטו נשלח אל בול עץ שבצד האח. בול העץ זהר, עלה בלהבות ואז צנח כאפר על האדמה. "וזה עוד הפחוּת שבכוחותי. את יכולה לעשות דבר כזה?"

כל הלילה נעצתי מבט בבולי העץ. לא הצלחתי.

אחותי נולדה, ואחִי זמן קצר אחריה. אינני יודעת כמה זמן עבר בדיוק. ימיהם של אֵלים זולגים כפי שמים זולגים מעין מוכת קטרקט, ועדיין לא למדתי את רזי ספירתם, פרי המצאתם של בני התמותה. היה אפשר לחשוב שאבי ילמד אותנו זאת, שכן אחרי הכול, מי כמוהו מכיר כל זריחה וזריחה. אבל אפילו הוא נהג לכנות את אחי ואת אחותי תאומים. ואכן, מיום שאחי נולד, הם היו כרוכים זה אחרי זה לבלי הפרד. אבי בירך את שניהם בכף יד אחת. "אַת," הוא אמר לאחותי הזוהרת פָּסִיפֵאָה. "את תינשאי לאחד מבניו הנצחיים של זאוס." הוא דיבר אז בקולו הנבואי, זה שצופה בוודאות את פני המחר. אמי זרחה מאושר כששמעה זאת וחשבה על שַֹלמות הפאר שתלבש למשתאותיו של זאוס.

"ואתה," הוא אמר לאחי, בקולו הרגיל, המהדהד, הצלול כבוקרו של קיץ. "כל בן משקף את אמו." אמי שמחה בדבריו וראתה בהם רשות לבחור את שמו. היא קראה לו פֶּרְסֶס, על שם עצמה.

השניים היו נבונים ולמדו עד מהרה לקרוא את סביבתם. הם אהבו ללעוג לי מאחורי כפות הטורף שלהם. עיניה צהובות כשתן. קולה חורקני כקול ינשוף. קוראים לה נץ, אבל שמה היה צריך להיות עז, בגלל כיעורה.

אלה היו ניסיונותיהם הראשונים לעקוץ, עקיצות קהות שהלכו והתחדדו מיום ליום. למדתי לחמוק מחברתם, ועד מהרה הם מצאו להם שעשועים מוצלחים יותר בקרב הניאדות הפעוטות ואדוני הנהר שבמעונו של אוקיאנוס. כשאמי יצאה לבקר את אחיותיה, הם באו איתה וקנו להם חזקה על שלל דודנינו הנוחים להשפעה, שנמשכו אחריהם בחבלי קסם כמו דגיגונים אל פיו של זאב נהר. הם רקחו מאות משחקי עינויים. בואי, מֶליה, הם שידלו. צו האופנה באולימפוס הוא לגזוז את שערך עד לקו העורף. איך תמצאי לך בעל אם לא תרשי לנו לגזוז לך אותו? כשמליה חזתה בעצמה קצוצה כמו קיפוד ופרצה בבכי, הם צחקו עד שצחוקם הִדהד בכל המערות.

השארתי אותם לענייניהם. העדפתי את מעונו השקט של אבי והעברתי כל רגע שיכולתי למרגלותיו. יום אחד, אולי כגמול על כך, הוא הציע לקחתני לבקר את עדר פרותיו הקדושות. הכבוד היה עצום, מפני שידעתי שבסיור כזה ארכב במרכבתו המוזהבת ואראה את החיות שהן מושא קנאתם של כל האלים, חמישים עגלות לבנות וצחות שהנעימו את עיניו במסעו היומיומי על פני האדמה. רכנתי מעל לדופן המרכבה המשובצת אבני חן והתבוננתי בפליאה בארץ כולה שחלפה תחתינו: בירוק העשיר של היערות, בהרים המשוננים ובמרחב העצום והכחול של הים. תרתי בעיני אחר בני תמותה, אבל מגובה כזה לא יכולנו לראותם.

העדר רעה בכרי העשב של האי תְרינַקיָה, וטיפלו בו שתיים מאחיותי למחצה. כשהגענו, האחיות רצו מיד אל אבי ונתלו על צווארו בקריאות חדווה. מכל ילדיו היפהפיים של אבי, הן היו בין היפות במיוחד, עורן ושערן כזהב מותך. לַמפֶּטיָה ופָאֵתוּסָה היו שמותיהן. קורנת ונוצצת.

"ומי זאת שהבאת איתך?"

"היא ודאי בת של פֶּרסה, ראי את עיניה."

"בוודאי!" למפטיה - נדמה לי שזאת היתה למפטיה - ליטפה את שערי. "יקרה שלי, עינייך אינן סיבה לדאגה. כלל וכלל לא. אמך יפה מאוד, אבל מעולם לא היתה חזקה."

"עיני הן כמו שלכן," אמרתי.

"כמה מתוק מצדך לומר זאת! לא, יקירתי, עינינו בוהקות כאש, ושערנו כשמש על פני המים."

"נבון מצדך לקלוע את שערך לצמה," אמרה פאתוסה. "כך הפסים החומים מפריעים פחות. חבל שאינך יכולה להעלים באופן דומה את קולך."

"היא יכולה פשוט לא לדבר עוד לעולם. זה עשוי להצליח - מה דעתך, אחותי?"

"כן, זה עשוי בהחלט להצליח." הן חייכו. "שנצא לראות את הפרות?"

עד אז מעולם לא ראיתי פרה, משום סוג, אבל לא היה בכך צורך: הבהמות היו יפהפיות בעליל, כך שלא הייתי זקוקה לשום אמת מידה להשוואה. הפרוות שלהן היו צחות כעלי חבצלות, ועיניהן עדינות וארוכות ריסים. קרניהן צופו בזהב - מעשי ידי אחיותי - וכשרכנו ללחך את העשב, צוואריהן נטו מטה בגמישות של רקדניות. באור הדמדומים, גביהן קרנו בזוהר רך.

"הו!" אמרתי. "מותר לי לגעת באחת מהן?"

"לא," אמר אבי.

"שנגלה לך את שמותיהן? זו פני־לוֹבן, וזו עיני־ברק, וההיא מותק. ואלה מקסימונת וכלילת־יופי וקרני־זהב וגחלת. זאת מותק וזאת —"

"כבר קראת לאחת מותק," אמרתי. "אמרת שזאת מותק." הצבעתי על הפרה הראשונה, שליחכה לה בשלווה.

אחיותי החליפו ביניהן מבט, ואז שלחו את עיניהן אל אבי במבט אחד מוזהב. אבל הוא בהה בתפארת פרותיו והיה שקוע במחשבות.

"את ללא ספק טועה," הן אמרו. "זאת שהצבענו עליה כעת היא מותק. וזאת קרן־כוכב וזאת בוהַק וזאת —"

אבי אמר, "מה אני רואה? שריטה על העור של כלילת־יופי?"

אחיותי שפעו מיד דאגה. "איזו שריטה? הו, לא ייתכן! כלילת־יופי, שובבה שכמותך, איך פצעת את עצמך. אבוי, ארורה קטנה, בטח כאב לך!"

התקרבתי כדי לבחון אותה מקרוב. זו היתה שריטה קטנה מאוד, קטנה יותר מציפורני הקטנה ביותר, אבל אבי קימט את מצחו בזעף. "טפלו בזה עד מחר."

אחיותי הרכינו את ראשיהן, ודאי, ודאי. אנחנו כל כך מצטערות.

נכנסנו שוב למרכבה ואבי אחז במושכות שבקצותיהן כסף. אחיותי כיבדו את כפות ידיו בכמה נשיקות אחרונות, ואז הסוסים זינקו וסחפו אותנו לשמים. הראשונות בקבוצות הכוכבים כבר בצבצו מבעד לאור העמום.

זכרתי שאבי סיפר לי פעם שעל פני הארץ יש אנשים שנקראים אסטרונומים ושתפקידם לעקוב אחר עלייתו ושקיעתו. בני התמותה רוחשים להם הערכה עצומה, והם משתכנים בארמונות מלכים ויועצים להם, אבל לפעמים אבי משתהה במקום זה או אחר ומשבש את חישוביהם עד ייאוש. ואז האסטרונומים נקראים אל המלכים שבשירותם הם עובדים ומוּצאים להורג באשמת הונאה. אבי חייך כשסיפר לי על כך. מגיע להם לבוא על עונשם, הוא אמר. הליוֹס אל השמש אינו כפוף לשום רצון פרט לרצונו שלו, ואין אדם שיוכל לחזות את מעשיו.

"אבי," אמרתי באותו יום, "האם אנחנו מאחרים בדרכנו ובגללנו ייהרגו אסטרונומים?"

"אכן," הוא ענה וטלטל את המושכות המצלצלות. הסוסים שעטו קדימה, העולם היטשטש מתחתינו, וצללי הלילה עלו כאניצי עשן מקצה הים. לא הסתכלתי מטה. בחזי התפתל דבר־מה, כמו פיסת בד הנסחטת לייבוש. חשבתי על האסטרונומים ההם. דמיינתי אותם, שרועים אפיים ארצה כתולעים, שחוחים ורכונים. אנא, הם קראו על ברכיים גרומות, זאת לא אשמתנו, השמש עצמה איחרה בדרכה.

השמש לעולם אינה מאחרת, השיבו להם המלכים מכס מלכותם. טענתכם היא כפירה, ועליכם למות! והגרזנים נחתו ופילחו את המפצירים לשניים.

"אבי," אמרתי. "אני מרגישה מוזר."

"את רעבה," הוא אמר. "כבר חלפה שעת הסעודה. אחיותייך צריכות להתבייש בעצמן, רק בגללן התעכבנו."

אכלתי היטב באותו ערב, אבל התחושה לא הרפתה. כנראה עטיתי על פני הבעה משונה, מפני שפֶּרסס ופּסיפֵאה החלו ללעוג לי ממקומם על הספה. "מה, בלעת צפרדע?"

"לא," אמרתי.

זה רק הגביר את צחוקם, והם חיככו את ידיהם העטויות בד זו בזו כנחשים המשפשפים את קשקשיהם. אחותי אמרה, "ואיך היו העגלות המוזהבות של אבינו?"

"יפהפיות."

פֶּרסס צחק. "היא לא יודעת! האם בכל חייך שמעת פעם על מישהו טיפש כל כך?"

"מעולם לא," אמרה אחותי.

הייתי צריכה להחריש, אבל מחשבותי עדיין נדדו אל הגופות המבותרות השרועות על רצפות השיש. "מה אני לא יודעת?"

פני השועל המושלמות של אחותי. "שהוא דופק אותן, כמובן. כך הוא בורא פרות חדשות. הוא הופך לשור ומוליד להן עגלים, ואז צולה את אלה שמזדקנות. בגלל זה כולם חושבים שהן בנות אלמוות."

"לא נכון, הוא לא עושה את זה."

הם געו בצחוק והצביעו על לחיי המסמיקות. קול צחוקם משך את תשומת לבה של אמי. היא אהבה את ההלצות של השניים.

"אנחנו מספרים לקירקה על הפרות," אמר לה אחי. "היא לא ידעה."

הצחוק של אמי, כסוף כמעיין המפכה על הסלעים. "קירקה הטיפשה."

כך התנהלו אז חיי. הייתי שמחה לומר שבכל אותן שנים רק חיכיתי להיחלץ משם, אבל לאמיתו של דבר אני חוששת שפשוט נסחפתי לי הלאה והאמנתי שסְאת ס

בלותי היא כל מה שצפוי לי עד קץ הדורות.